ברוח מלותיו של אהוד מנור, "מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים/ שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים/ שספר כל נמש חרש ובחול נרדם/ מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם" – אפשר לשאול מה קרה לבנימין נתניהו, שבצעירותו דיבר אל עיתונאים, המתיק סודות עם פרשנים, ספר כל אזכור שלו בעיתונים, מה קרה לו יום אחד שקם ונאלם. הפוליטיקאי המבטיח, שלפני 34 שנה הפציע כמטאור בזירה הציבורית הישראלית והגיע לפסגתה תודות לשימוש המחושב שעשה בתקשורת, מוצא את עצמו היום, במלאות עשר שנים לכהונתו בראשות הממשלה, ביריבות מרה עמה. מה השתבש שם?

כבר בתחנתו הראשונה בחיים הציבוריים, כהונתו כציר ישראל בוושינגטון בשנים 1982‒1984, סיפרו על נתניהו שהוא מתאמן על נאומיו מול הראי בביתו, מעבה את קולו, מסגל לעצמו שפת גוף והבעות פנים שתפקידן לשרת את מסריו המילוליים, ומלטש את הופעתו החיצונית. נתניהו הצעיר (הוא היה בן 33 בראשית כהונתו בשגרירות) היה פוליטיקאי ישראלי מזן חדש: אדם שתדמיתו האישית חשובה לו יותר מכל, מי שמכיר את התנהלותה של התקשורת בכלל, והאמריקאית במיוחד, מי שמאמין שהתנהלות נכונה במרחב התקשורתי מביאה להישגים (לאומיים ואישיים) ויוצרת קפיצות דרך למימוש השאפתנות האישית העצומה האצורה בו.

להמשך הקריאה בכתבתו של עוזי בנזימן באתר העין השביעית לחצו כאן