יום אביב שרבי , בחצר המושב הותיק, בלב הפרדס הזקן שאת תפוזיו לא קטפו, מתכנסים אנשים לבני שיער מתחבקים ומתנשקים. הם משפחה אחת, משפחת עמל ע' בפ"ת.
כולם שותפים לחוויית חדר מורים אחד, זוכרים את האידאל החינוכי, כמה תרמו מיכולתם וכישוריהם לחנך, ללמד, ולטפח דורות צעירים. היום נשארו רק זכרונות, מי שהיה אז צעיר נשאר צעיר, מי שהיה אז מבוגר הוא מבוגר מאד. מעלים זכרונות, חוויות, מדברים על מחלות, נכדים, משוויצים עם תמונות במכשיר הטלפון הנייד, מזכירים את מי שאיננו כבר איתנו ואלו שלא היגיעו למפגש.
ואני אחרי 35 שנה מאז, מסתכלת מהצד כמו על סרט, הזמן שנות ה-80, חדר מורים, מורים בעלי תפקיד וסמכות אז, מפגינים גם היום כוח, ידע ועוצמה. "המנהל" ממרום גילו, 87 שנים לוקח את שרביט הנאום ומדבר ומדבר. הריבים והמתחים בין המשתתפים מבעבעים ולא נשכחים, כמו אותם חורים בגדר העץ, עקבות המסמרים שהזמן לא מטשטש. זאת רזתה וזאת השמינה, זה חולה וזאת התגרשה, בית הספר השתנה, אינפורמציה זורמת בשפתיים קפוצות, לקראת סיום נפרדים, מתחבקים ומתנשקים ומקוים להשאר בחיים עד למפגש הבא ולשמר את הנעורים.
מירי שנר 28.5.2011
From Jun 11, 2011 |