כל שנה בסוף אוגוסט, החם והלח, אני קונה פרחים , לוקחת את המצלמה ונוסעת עם בעלי לקיבוץ.
בית הקברות בקיבוץ מטופח, דשא ירוק, הצמחים זקופים ופורחים, אפילו באוגוסט היבש והחם, לא כמו בבית הקברות בחולון, שם הכל יבש, צחיח, נבול ואפור. יש בקיבוץ אדם בעל מקצוע מיוחד "הנויניק" שהתפקיד שלו בין היתר לשמור ולטפח את המקום בו נקברים המיסדים, החיילים שנפלו וחברי קיבוץ מן השורה.
יש קיבוצים שהפכו את בית הקברות לענף עיסקי, והם קוברים במקום היפה והפורח את מי שרוצה לוויה אחרת, להפרד מאדם אהוב בטקס אישי, שם אני מצלמת.
אני מתעדת ומנציחה למשפחה ולחברים את רגעי הפרידה מיקירם. אני אוהבת את השקט, האיפוק, הבכי שלא ניתן לשליטה ופורץ בזרזיף קטן, את בחירת התוכן, השירים, ההספדים, את הנחת הארון בבור החפור וכיסויו באדמה המוכנה מראש בדליים שחורים ואחידים, מכובד.
מאחורי המצלמה אני מוגנת, המצלמה שומרת עלי, היא לא מאפשרת לי להיות שם באמת, בעצב הפרידה, אני מסתכלת על המתרחש דרך מחיצה, דרך מסך המצלמה,מבלי להפגע.
שניהם נולדו וגדלו במזרח אירופה, ניצולי שואה, חלוצים, עלו לארץ להקים קיבוץ.
והם ייסדו מוזאון להנצחת השואה והגבורה כדי לזכור ולתעד את "מה שהיה שם", למרות שאמרו שאין מספיק מילים כדי לתאר את "מה שהיה שם".
שניהם כתבו הרבה, אספו ותיעדו סיפורי חיים של ניצולים והקדישו את חייהם למפעל הנצחת השואה. הייתה אזכרה, שלשה בנים,9 נכדים,3 נינים קומץ חברי קיבוץ. שבט נאה למי ששרד את השואה, ואני צילמתי.