ביום ראשון – 13/9/09 התקיים מפגש של פעילי הטלוויזיה הקהילתית עם העיתונאי ה,דוקומנטריסט רינו צרור בסינמטק ת"א. המפגש עסק בחשיבות הסיפור העיתונאי והצורך לספרו.

הסיפור הדוקומנטרי התפתח מ"יומן אישי" ומאז קיבל זוויות שונות, למשל התוכנית "מחוברות " המוקרן ע"י HOT . הדוקו מאפשר כניסה לעולמות רחבים וזורם במרחב שבין הזכרון לציור ולקומיקס. הערוצים המסחריים פגעו בדוקו, הם לקחו כתבה והרחיבו אותה . דוקו קלאסי לא מאפשר  ליצור 2 "טייקים", אלא הצילום הראשון הוא התיעוד האמיתי. אין אפשרות לביים . הדוקו מציג את המציאות. ככל שמערכות החדשות הולכים לכיוון הבידור והכסף נמצא ברשותם הם חייבים לשמור על הצופים להפוך את ההגשה למאד קצבית ולכן גם האייטמים מוגשים בצפיפות ובצמצום רב. זאת כדי לשמור את הצופה ישאר בכורסתו, שישאר עמם בערוץ ולא יזפזפ לערוץ אחר.

ככל שמחריף המצב הדוקו הוא כלי היחיד שיכול להציג את המציאות של חיינו למשל תוכנית "השילומים" של גיא מרוז ואורלי וילנאי פדרבוש, את נושא השילומים לניצולים ידענו אך לא באיזה חומרה זה נעשה, במיוחד שהניצולים חיים בתנאי עוני מחפירים.

הדוקו נחשב לסוגה עילית הוא מציג את פני הזמן מנק' לנק' ולא את הכאן ועכשו כמו החדשות.ונגרע מהטלוויזיה המסחרית. כך למשל כדי שהסרט על : עידן יניב יצליח הפכו אותו לסוגה עילית למרות שאינו כזה.

הקף היוצרים בשוק של הדוקו הולך וגדל כל הזמן. בחינוכית – החליטו ללכת על דוקו והקרינו  18 תוכניות כך נחשפנן לתוכניות מצויינות. הדוקו חוגג בעולם, בני הנוער הצעירים יודעים מהו דוקו.

הרמפה, הערוץ עליו החומרים שלנו חומרי הדוקו ימצאו אינו משמעותי בודאי לא לדקה הראשונה כפי שהערוצים המסחריים מצפים להם. גם אם נקבל בחינוכית 2 אחוזי צפיה ובאינטרנט פחות עדין ראוי להקרין את החומרים בערוצים אלו ולאו דווקא בערוצים המסחריים.

רינו מספר על יוסי ורדי שמוכר כאיש העוסק בהייטק ומטפח סטארטאפיסטים צעירים בתחום הזה. אשר התראיין אצלו "בחוצה ישראל" כאשר הראיון היה צריך להיות משודר,אבל עוד בטרם עלה בערוץ הוא הועלה באינטרנט וכך הוא (רינו) קיבל מחמאות שהראיון כבר שודר וליוסי ורדי לא שינה הצורך בחשיפה רחבה של הראיון העיקר שהוא שודר וגם אם יצפו בו מאות בזמנם הם אין לו בעיה.

מה נותנים מצבי אולפן פתוח- מצבים אלו מתקיימים באירועים דרמטיים כאשר קורה משהו והערוץ דורש לשמור על הצופה ולהשאיר את הצופים רתוקים למסך ולערוץ הנדרש כך היה עם התאבדותו של "דודו טופז" או במקרי פיגועים. הנושא נטחן מכיוונים שונים גם כשאין כבר מה לומר עליו.

הם לא מעוניינים שתעזבו את הערוץ, הם סובלים מפחדי נטישת קהל בכל כלי התקשורת, גם בכתובה וגם ברדיו וגם בטלוויזיה למעט באינטרנט שיש בו עצמאות יכנסו מתי שירצו לצפות בתוכנית.

כתוצאה מחשיבה זו של השארת הצופה צמוד לתוכנית נוצרו מצבי "טייק " נוסף "טייק 2 " תהיו עמנו "כל הזמן בכל מחיר".

כיום גם ראשי ענף וגם המחוקקים מתלבטים לגבי הגדרת הדוקו רינו מציין כי הוא אישית יוצא נגדם בכל הכח כי ההתלבטות גורמת להוזלת התחום. כי התלבטות זו משמעות להביא לזילות של החוק ולהוזלת הצורך בהשקעה איכותית של סרטי דוקו.

שאלת קהל: מה אתה עושה כמו שאפרים קישון כתב, אתה כותב ומתריע , אבל אף אחד לא מחייב אותך להקשיב לך?

תשובת רינו צרור: הדוקומנטריסט מאמין בחומרים שלו, ובצורך לספר את הסיפור עליו הוא עובד, זה יכול לקחת לו שנים, לסיים את הסיפור וגם יתכן כי מבחינת עלות תועלת כספית זה לא שווה כספית אבל הוא יעשה הכל בשביל לספר את הסיפור שנראה לו חשוב לספר גם אם לא יצפו או יקשיבו לו, ונותן דוגמא של הסרט שלו

ושל דורון צברי "בית שאן סרט מלחמה" , רינו יצא לשם רק בגלל שבית שאן נלחמה, בסיס הרעיון, הוא הסיפור ,ואיך לספר אותו,

"לחתוך את הכאב" בימוי: יונתן ניר וצפריר גלמן הם עשו מעקב של 2.5 שנים אחרי בחור חייל לשעבר שכתוצאה מפעילות בעזה, בה לא נפגע פיזית ,התלונן על כאבים ברגלו ונגרר וזחל ונבדק ואף שלא נמצא ממצא פתלוגי לבסוף עשה ניתוח וקטעו לא את הרגל ונגמרו כאביו.

הם עשו טריילר של הסרט שהם רוצים דרכו לגייס כסף לביצוע הסרט בו הם רוצים לעקוב אחרי הבחור , הם התארחו בתוכנית של רינו צרור כדי לגייס כסף והם מרגישים שהם רוצים לספר את הסיפור שיעלה להם 200 אלף דולר.

זהו סיפור אנושי המציג בעיה שרוצים להציגה לקהל. והפוקוס צריך להיות על העבודה מה רוצים להגיד ואיך רוצים להגיד.

ואם ערוץ 98  יעבור מיתוג ויצפו בו אנשים רבים הדגש יהיה על התוכן המוצג בערוץ. סיפור טוב יביא לכל ערוץ אלפי צופים ואין צורך ש 500 אלף איש יראו אותו באותו רגע באותה שעה. אם 100 אלף איש יראו את עבודתי במשך 1/2 שנה דיינו.

פער הדורות

היכולת של בני הדור הצעיר לראות את המתרחש על המסך מעודכנת וחדה יותר מהעינים שלנו המבוגרים. הדור הצעיר, כל הזמן דרוך , בעוד שאנו חשוב לנו הזמן ודרך הסיפור וכיצד לספר אותו, יש גם שוני בצורת המחשבה והדיבור בין הדורות.

הטלוויזיה המסחרית לוקחת בחשבון את דרך חיי וההסתכלות של הצעירים על המסך.

ב 2-3 דקות על המסך יש יותר מ 10 קאטים, הצעירים מבינים זאת אבל חייהם צורכים את המתח והמעברים הקצרים לא מחייבים אותם את שרשרת ההבנות שהמבוגרים צריכים לעשות בשביל להבין מה היה ולאן המגיעים, המעברים חדים יותר , מהירים יותר, הם זקוקים לגירוי אינסופי אנחנו עוסקים רק בטכניקה של השפה ולא במהות הסיפור.

כיום יש ויכוח בין 2 סוגי ז'אנר דוקומנטרי

1. יש דוקו שעניינו קולנוע , אומנות, הקולנוע מוותר על האינפורמציה המדעית,זהו דוקו לכל דבר.
2. ויש דוקו שבא מהעיתונות שהצורך לספר סיפור הוא המניע . "אני (רינו צרור) צריך כל הזמן שאתה לא תפסיק להסתכל על העבודה ולא תעזוב את הסרט שלי באמצע. כי אם עזבת, אזי לי היתה בעיה בדבאופן שבו סיפרתי את הסיפור".

הנקודה הדרמטית בעבודה היא היכולת והידע לספר סיפור . כל היתר זה טכניקה . הדגש הוא "מה אני לעזאזל רוצה?" כדי לספר את הסיפור. לצורך הסיפור הקטן, אני צריך תחקיר וכל מה שמסביב ולא להעמיס ולהמאיס את הנושא על הצופה בנתוני שיחה.

1. לסאונד – לרכילות , לטקסט, יש משמעות. באיך אני מספר את הסיפור.

הסרט של רינו צרור – "תפילה הנערות"

בתוכנית "דין וחשבון" הביא רינו צרור את סיפור ההתנתקות מגוש קטיף כדיווח חדשותי, בסרט שיצר "תפילת הנערות" הוא מביא את סיפור ההתנתקות דרך עיני הצלם והעורך זו כתבה אחרת, המראה את מה שקרה כפי שהוא קרה.

מחוץ למבנה בית הכנסת בגוש קטיף , היו צעקות ובפנים היתה תפילה רמה ובכי בתפילה של 1000 נערות, כאן עמדה לעיני הצלםהדילמה במה יתמקד בחוץ או בפנים, וזאת בלי לספר את הסיפור במילים אלא בתנועות מצלמה שגם היא סיפור. העובד על הריגוש של הצופה.

כאשר יש שימוש במהלך העברת המידע בביטויים כמו "הריבונות השלישית" יש לכך משמעות בדרך שרוצה המספר להביא את הסיפור ולהדגיש משמעויות , הפתוס בו מעבירים את המסר המילולי, המוסיקה יוצרים מתח.

כיוצר, אין צורך להכנס ל"למה" השתמשנו במשפט זה או אחר. ב"ויכוח" בין הצבא לבנות.

הבנות עונות לחיילות מתוך ספר התפילה והוא (רינו צרור ) מבין שאנו נמצאים בפני

2 תרבויות: של החיילת, ושל הנערה המתפללת ושתיהן לא מדברות בשפה /תרבות אחרת, זו בעיה חברתית תרבותית חריפה מעין כמותה המקצינה את שנעשה כאן במדינה.

היו עיתונאים שלא חשבו שיש כאן סיפור גם לא אחרי שהקרין את "תפילת הנערות" .

המסר של רינו צרור אליכם היוצרים:

דעו איך לספר סיפור, הדרך להביא את הסיפור לצופה היא המסר החזק של הסיפור.