תקשורת קהילתית ועיתונאות קהילתית

מאת הלל נוסק*

התפיסה, שמקורה במסורת הליברלית, שריבוי ערוצי תקשורת במגוון של טכנולוגיות  ובעיקר התחרות ביניהם תאפשר לכל אזרח ולכל קהילה נגישות חופשית וביטוי חופשי  בתקשורת הכזיבה במידה רבה. המציאות בעולם המערבי ובישראל מלמדת כי  אמצעי התקשורת הקיימים, הפרטיים והציבוריים גם יחד,  לא משרתים קהילות שונות בחברה ולא מאפשרות לכל אזרח לממש את זכותו לתקשר.  אנשים ברחבי ארה"ב, למשל,  מרגישים לעיתים קרובות שהם מחוץ לתהליך הפוליטי. לעתים קרובות הן הממשל והן התקשורת מתעלמים מצרכנים, מהשקפתם ומתרכזים באוכלוסיות האמידות ובקהלים כצרכנים וכקבוצות המוגדרות רק לצרכים של מפרסמים.

התקשורת הקהילתית  היא למעשה כלל התקשורת הציבורית של קהילה מוגדרת המאופיינת על ידי מוסדות חברתיים, מודעות לקשר בין החברים לקהילה, היסטוריה ומורשת משותפת וגם חזון על עתיד משותף שלקראתו פועלת הקהילה. קהילה כזו יכולה להיות קהילה המוגדרת בגבולות גיאוגרפיים כמו גם במוצא אתני משותף, תרבות משותפת ואף עניין מקצועי  מוגדר וקבוע. בקהילה מודרנית על פי גישה זו חלק נכבד מהתקשורת הציבורית, העוסקת בענייניים של הכלל, מתבצעת באמצעי תקשורת המונים כמו: עיתון, טלוויזיה, רדיו ואינטרנט כאשר אמצעים אלה חלקם בבעלות ציבורית – המדינה הקהילה, וחלקם פרטיים – מסחריים.

אמצעי תקשורת קהילתיים מנסים לשנות את המצב באמצעות מתן האפשרות לתת לחסרי הייצוג בתקשורת  המרכזית מרחב ובמה אמיתית לדיון בנושאים המקומיים.  תנאי היסוד להגדרת אמצעי תקשורת כאמצעים לתקשורת קהילתית הם: נגישות חופשית לכל חבר בקהילה, הפקה עצמית של תכנים ללא תווך של אנשי מקצוע  המקבלים שכר מן הבעלים הפרטיים או הממלכתיים של אמצעי התקשורת וניהול עצמי –  בדרך כלל על ידי  עמותות של מתנדבים.

תקשורת קהילתית, בשל מאפייני הייחודיים יכולה לתרום תרומה חשובה  לחיוניות של דמוקרטיה חזקה. על אף שהתקשורת הקהילתית לכשעצמה לא  יכולה להיות הגורם היחידי בטיפוח ושימור תהליכים דמוקרטיים בחברה נתונה היא יכולה לתרום שתרומה משמעותית לאיכותה באמצעות מתן האפשרות להעלות נושאים מקומיים, הכרה בקונפליקטים ומתן במה לקולות שונים.

במדינות רבות, כמו גם בישראל, כפועל יוצא  מיוזמתם של פעילים חברתיים לניצול ההתפתחויות בתחום טכנולוגיות התקשורת,  מוצעים לאזרחים ולקהילות אפשרויות למימוש תקשורת קהילתית העונה לכל הקריטריונים שהוצגו לעיל או לפחות לחלק מהם.  האפשרויות למימוש הזכות לתקשר והניסיון להרחיב את הפעילות מאחת האפשרויות מניני רבות לפעילות פנאי לניסיון לתרום תרומה אפקטיבית לשיפור התהליכים הדמוקרטיים במדינה ובחברה וההכרה המקצועית מצד אגודת העיתונאים כתחום פעילות מוכר בתחום העיתונאות מעלה את הצורך להגדיר תפיסה מקצועית וגבולות ברורים יותר בין העיתונאות כפרופסיה וכמקור פרנסה  לבין העיתונאות כעיסוק של יחידים וקבוצות המתנדבים לפעול  על מנת לאפשר נגישות לתקשורת  לכלל החברים בקהילה, המנוהלים על ידי החברים בקהילה והמופקים על ידי פעילים מתנדבים שאינם תלויים במערכות השלטון ובאמצעי לפרנסתם להעשרת הקהילה בתכנים של תקשורת הרלוונטיים לאיכות החיים של החברים בה. מכאן עולה הצורך לנסות ולהגדיר מה הם הגבולות של העיסוק החדש הזה – עיתונאות קהילתית ביחס לעיסוק המקצועי המוכר בעיתונאות.  (מאחר וזהו ניסיון ראשוני  להגדיר את העיסוק בנושא – תגובות והערות המפעילים והפעילים יסייעו בפתוח התפיסה המקצועית. (נא להפנות לכותב על פי כתובת הדוא"ל שלמטה).

עיתונאות כמקצוע מהי?

הניסיון להגדיר מרכיבים של  העיסוק בהפקה ובהפצה של תכנים בתקשורת קהילתית כסוג של עיתונאות מתבקש, כאמור,  כדי להבחין בין עיסוק זה לעיסוק הפרופסיונאלי בעיתונאות בשכר כמקצוע וכפרנסה.

אחת הדרכים לנסות ולהגדיר את העיסוק הזה כעיתונאות קהילתית הוא מתוך השוואה לעיסוק בעיתונאות כמשלח יד פרופסיונאלי. במסורת המערבית של מקצוע העיתונאות ובעיקר זו האמריקנית עברה התפיסה המקצועית מספר גלגולים. הראשון, המוכר והרווח הוא של העיתונאות האובייקטיבית. תפיסה זו נועדה להבטיח את היותו של העיתונאי מדווח לא אינטרסנטי ומחפש האמת האובייקטיבית, כמדען. התחרות המסחרית בין העיתונים אמורה להבטיח את חופש הגישה והזכות להביע דעה לכל אזרח ולכל השקפת עולם באמצעות התיווך של העיתונאי המקצוען וחסר הפניות. בהמשך ובשל הכרה במגבלות התפיסה התפתחה תפיסה מנוגדת למקצוע הידועה בשם "העיתונאות החדשה" ((New Journalism , על פי גישה זו במקום להמשיך ולדבוק בתפיסה של העיתונאות האובייקטיבית הבלתי ניתנת להשגה מוטב לו לעיתונאי להודיע בגלוי על העמדה שהוא נוקט ובעיקר לאמץ קבוצות וענייניים שאין להם "קול" בחברה ולהיות להם שופר. התפיסה נאלמה ונעלמה בעקבות ויכוחים על מידת החיוניות של קיומן של עובדות בדוקות ומוצקות מאחרי הסיפור העיתונאי החותר לקידום עניין ויהיה הצודק ביותר. במילים אחרות השאלה שגישה זו העמידה למבחן הייתה: מה הם הגבולות הראויים לסיפור עיתונאי? תפיסות נוספות הוצעו להגדרת הפרופסיה העיתונאות, כאשר האחרונה שבהן,  שמחולליה  תנועה אקדמית, אינטלקטואלית ופרופסיונאלית היא זו של "העיתונאות הציבורית" או "העיתונאות האזרחית" ((Public/Civic Journalism. התנועה שמקורה בארה"ב, חסידיה ומימושה גם הם כולם בארה"ב, מנסה ליצור מחויבות של העיתונאים לקהילה מקצועית מעבר למחויבות שלהם לבעלים של המדיה וכן להכניס לתפיסה המקצועית מודעות, מחויבות ופתיחות לקהילה אותה הם משרתים באופן שיצור דיאלוג מתמיד ואפקטיבי עם הקהל ולא רק במעגל סגור של מו"לים ועיתונאים מול קהל פסיבי. על פי גישה זו העיתונאי הוא חבר בקהילה ואמור לתפוס את עצמו כמי שחי ומשרת את הקהילה ואת קהלו כצרכן של שירותים אלה יותר מאשר כמוצר שאמור להימכר למפרסמים.  המטרה המרכזית של התנועה היא לגרום לעיתונאים לפעול ע"י נטילת תפקיד מנהיגות בקהילה במטרה לגרום לעניין של אזרחים בענייני ציבור ולעורר מחדש את ההשתתפות בחיי היום יום של הקהילות המקומיות שלהם ובכך לעודד תרבות של מעורבות בפוליטיקה המקומית והארצית.  כדי להשיג את המטרה מונחה העיתונאות הציבורית על פי העקרונות הבאים:

1. דוחים את הטענה שעיתונאים צרכים להיות מנותקים – מרוחקים ואובייקטיבים כצופים בחיים הציבוריים .זה לא מפחית מהצורך לדייק ולהיות הוגן נהפוך הוא ע"י הימנעות מגישה ניטרלית והצהרה על עמדה הם יכולים להציג יותר טוב את מגוון הדעות בקהילה.
2. העיתון נתפס כ- Conversational Commons – מרחב ציבורי בו דנים בעניינם בעלי חשיבות חברתית, כלכלית ופוליטית במקום ספק מידע העיתון צריך להיות פורום לדיאלוג  עם הקוראים  כאשר הוא מזמין את הקוראים לקחת חלק בשיח הציבורי במקום מומחים בעלי אינטרס אזרחים פשוטים מוזמנים לשיח מיודע. בין השא על העיתון לפתח כישורי האזנה בין קבוצות תרבות וקבוצות פוליטיות – "עיתונאות משוחחת".  לפי גישה זו החדשות אינן מוצר,  אלא יצירה משותפת לאזרחים, לעיתונאים ולקהילה. במקום לתרום ליצירתם ולליבויים של קונפליקטים על העיתון לעשות ניסיון אמיתי לגשר על מחלוקות וליצור  חדשות יותר רלוונטיות לאוכלוסיות רבות.  יש הטוענים שהעיתונאות הציבורית – אזרחית אינה תפיסה חדשה של מקצוע העיתונאות והגדרה מחודשת של תפיסה מקצועית, אלא חידוש של מסורת שרווחה בעבר הרחוק באזורים הכפריים של ארה"ב והייתה ידועה בשם ((Community Journalism  "עיתונאות קהילתית".

הביקורת על הישגי התנועה, שהחלה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, מתמקדת בטענה שהיא לא הצליחה ליצור מסגרת תיאורטית חדשה כמקור פעולה והתייחסות של העיתונאים בנוסף לשוק, למפלגה ולעיתונאים.  אומנם מציעים את הציבור- הקהילה כמקור פעולה של העיתונאים אבל לא מציעים מסגרת תיאורטית ולמעשה מכתירים אליטה שלא נבחרה על ידי אותו ציבור אשר מאצילה על עצמה סמכויות שאיש לא נתן לה. דבר לא מרחיק את העוצמה מהעיתונאים והתאגידים שהם עובדים עבורם למרות ההתחייבות המוצהרת להגביר את מעורבות הציבור בשגרת החדשות ולהגביר את המחויבות לציבור הקוראים. ככלל, טוענים המבקרים, האופן שבו ממומשת העיתונאות הציבורית כיום איננה דמוקרטית כלל. עם זאת מרכיבים מסוימים שלה יכולים להוות בסיס טוב להגדרה מחדש של ה"עיתונאות הקהילתית החדשה" כפי שנציע בהמשך.

באירופה, ובהמשך גם בארה"ב, אם כי במתכונת שונה, התפתח עם הופעת התקשורת האלקטרונית גם מודל של אמצעי תקשורת ציבוריים. דהיינו, אמצעי תקשורת השייכים לחברה כאשר כל מחזיק מקלט משלם אגרה ושותף למעשה בכך בבעלות על אמצעי התקשורת הציבורי העיתונאים עובדי האמצעי נתפסים כמשרתי כלל הציבור ומחויבים בכללים מקצועיים האמורים להבטיח את טובת הציבור כשיקול הבלעדי בעבודתם המקצועית. הציבור אמור לפקח על הביצוע של התפיסה הזו באמצעות גופי פיקוח ציבוריים. תהליכי ההפרטה והמסחור של התקשורת האלקטרונית באירופה, כמו גם בישראל,  יצרו לערוצים הללו תחרות קשה שמעמידה במבחן את המשך יכולתם להוות גורם בלתי תלוי בשוק ובפוליטיקה גם יחד. בנוסף חשוב לציין שבהיותם בד"כ ארציים וממלכתיים אין ביכולתם לייצג באופן מלא ורצוי את כלל קשת הדעות ומגוון התרבויות בחברות דמוקרטיות ורב תרבותיות של ימנו.

יוצא איפה שהעיתונאים הפועלים בארגוני התקשורת הקיימים, הפרטיים  והציבוריים גם יחד, אינם יכולים למלא מרכיבים חשובים של תפקידם ובכך יש פגיעה באיכות התהליכים הדמוקרטיים בחברות שאיכות התקשורת היא חלק מהותי מתהליכים אלה.

במקום שהעיתונות המקצועית, המסחרית והציבורית גם יחד, אינה יכולה לתת מענה הולם ניצב העיתונאי הקהילתי. ועתה ננסה להציע מספר מאפיינים לעיסוק זה.

עיתונאות קהילתית מהי?

המאפיין הראשון, ואולי המהותי ביותר, הוא שהעיתונאי הקהילתי איננו מחויב לאיזה שהם בעלים של אמצעי התקשורת בו מתפרסמים הדברים שכתב או הפיק. בדרך כלל מדובר במתנדבים שאינם נזקקים למדיום כפרנסה וגם אם הם עיתונאים מקצועיים במסגרת אחרת, בעת פעולתם בהפקה ובכתיבה לתקשורת הקהילתית אין עליהם מורא או חשש לפרנסתם כתוצאה מפרסום דברם.

המאפיין השני, שאינו פחות בחשיבותו הוא שהעיתונאי הקהילתי שייך לקהילה באופן ברור, הוא בה ממנה לצורך העיסוק וממשיך להיות חלק ממנה תוך כדי העיסוק בעיתונאות הקהילתית. זאת בשונה בתפיסה האמריקנית של העיתונאות הציבורית שבה נעשה ניסיון, לעיתים אולי מאולץ להשתלב בקהילה ויש מי שיטען גם מתוך התנשאות מסוימת. העיתונאי הקהילתי שייך, בה מתוך ויכול לפעול בקהילתו כחבר שווה זכויות וחובות בתוכה. הדיאלוג של העיתונאי הקהילתי עם הקהילה הוא טבעי, יומיומי ומתמשך.

שלישית, תפקידו של העיתונאי הקהילתי הוא ליצור במה לרב שיח בין חברי הקהילה גם בתקשורת האלקטרונית, להיות לפה למי שאין לו גישה או יכולת מקצועית להגיד את דברו ובמדיה רבה לפעול גם בתפסה של העיתונאות החדשה, כלומר לאמץ עניין, לאמץ קבוצה, ולאפשר להם לבטא את עצמם באופן אפקטיבי בתקשורת לשנוי ולקידום עניינים חברתיים בקהילה.

עיתונאי קהילתי מעורב מעצם הגדרתו, הוא מעורב בגלוי מתוך רצון לתת את הבמה, לאפשר נגישות והשתתפות לקהילה ומכאן להעצים את הקהילה.הקהל משתתף באופן אמיתי בתהליך

רביעית, ההגדרה המקצועית של החדשות בעיתונאות הקהילתית.  בתקשורת ה"גדולה" , חדשות "טובות" הן  חדשות "רעות" כלומר לא חדשות ובעצם רק "חדשות רעות" הן "חדשות טובות" בשיקולי העריכה. לעומת זאת בעיתונאות קהילתית "חדשות טובות" יכולות ורצוי שתהיינה גם הן "חדשות טובות" , כלומר ראויות לפרסום על פי שיקולי העריכה של העיתונאות הקהילתית. כל זאת בנוסף ולא במקום המקצוענות בסיפור הסיפור העיתונאי.

חמישית, מקצוענות. העיתונאות הקהילתית לא יכולה להתפתח כעיסוק שיש בו פוטנציאל של העצמה ללא הכשרה מקצועית, תודעה מקצועית וטיפוח המקצוענות של העיתונאי הקהילתי. במסגרת ההכשרה המקצועית חשוב לשלב הכשרה רעיונית, כלומר, עיון מעמיק במקורות האידיאולוגיים והערכיים של העיסוק בתקשורת קהילתית בעולם ובישראל כאמצעי להגברת המעורבות של האזרחים בקהילה בתהליכים הדמוקרטיים וכמתן במה ליחידם ולקבוצות לביטוי חופשי ובלתי מתווך ע"י אותם גורמים המונעים מסיבות כאלה ואחרות את נוכחותם של קולות אלה במרחב הציבורי של הקהילה. לשם כך חשוב שתכנית ההכשרה תכלול, בנוסף להיבטים הטכניים של צילום ועריכה, גם את המיומנויות המקצועיות הדרושות להפקת סיפורים עיתונאיים לתקשורת הקהילתית. המשך ההתפתחות המקצועית וההשתייכות לקהילה מקצועית  בנוסף לקהילה הגיאוגרפית או התרבותית עבורה הוא פועל תתרום תרומה חשובה ביותר לקידום היכולת של המקצועית של העיתונאי הקהילתי בעתיד. וההצטרפות של פעילי התקשורת הקהילתית לאגודה מקצועית של עיתונאים כסקציה מקצועית מובחנת ומוגדרת כהלכה באגודת העיתונאים החיפאית, הוא צעד חשוב בכיוון זה.

לסכום, חשוב לחזור ולהדגיש כי העיתונאי הקהילתי,  מעצם היותו מתנדב,  הוא בלתי תלוי בממסד ויש לו לכן יכולת להרחיב את התשתית הדמוקרטית על ידי כך שיאפשר ליותר אנשים להיות מעורבים במה שנעשה ב"חצר" שלהם ולא רק מה קורה ברמה הארצית . החשיפה של קהילה מקומית או קהילת עניין מכל סוג אחר רק לרמה הארצית לא מעוררת ומעודדת מעורבות. המסקנה המתבקשת מכך היא שנתינת במה לחברים בקהילה מהווה את מימוש הזכות לתקשר , יוצרת יותר מעורבות ומשפרת את איכותם של התהליכים הדמוקרטיים בחברה.

* דר' הלל נוסק הוא ראש ההתמחות בעיתונאות ותקשורת משודרת בבית הספר לתקשורת, המסלול האקדמי המכללה למינהל, חוקר ומחבר מאמרים בנושא התקשורת הקהילתית ופעיל בשטח למימוש ההפעלה של שידורים קהילתיים בישראל. (hnossek@colman.ac.il (