מאת: אורי בן דב
סצנת הסיום של הסרט על יורם קהאן: הסרט מתאר את מעברו של יורם מבית הוריו לדיור מוגן. יורם, המתמודד עם תסמונת דאון, רוקד בחדרו החדש. כשהקרדיטים החלו לרוץ על המסך ונשמעו מחיאות כפיים רמות, היה נדמה לרגע שהסרט עדיין נמשך- על במת סינמטק ירושלים, שם הוקרן הסרט בהקרנת בכורה, המשיכה דמות לרקוד את אותו הריקוד שמסיים את הסרט. אפילו מרחוק ניתן היה להבחין שזה יורם, גיבור הסרט. גם כשהודלקו האורות, המשיך יורם את הריקוד שלו על הבמה, לקול מחיאות הכפיים של הקהל הנרגש: מהסרט, ומהאיש.
אני ידעתי שזה ריקוד של שימחה גדולה, של רגע חד-פעמי בחייו הלא פשוטים של יורם, ריקוד של ניצחון אמיתי. ניצחון שהושג באמצעות מצלמת וידאו קטנה, חדר עריכה, ובעיקר – מנחה מסור וצוות, צוות שהורכב מאנשים שגם הם מתמודדים עם מוגבלויות שכליות.
הפעם ישבתי באולם כאורח. חלפה כמעט שנה מאז שסיימתי את העבודה שלי כמדריך בקבוצת הטלוויזיה הקהילתית 'יוצא מהכלל' ובחוגי הווידיאו לאנשים המתמודדים עם מוגבלויות שכליות, שני פרויקטים מיוחדים במינם של המרכז העירוני לתקשורת 'כגן' ועמותת שק"ל (שירותים קהילתיים למוגבלים) בירושלים. אבל גם כאורח, ההתרגשות שלי הייתה עצומה. הכרתי את יורם וידעתי כמה חיכה לסרט עליו, אבל בעיקר התרגשתי מהסרט המצוין והכן.
קבוצת 'יוצא מהכלל' מורכבת מאנשים המתמודדים עם מוגבלויות שונות: שכליות, פיזיות ופגיעות נפשיות. היא מעלה מגזין חודשי בטלוויזיה הקהילתית (בירושלים ובשידור ארצי) המציג את הנושאים המעסיקים אנשים המתמודדים עם מוגבלויות בחברה הישראלית.
מבחינה טלוויזיונית נכנסנו, המדריכים רוני גנור ואני וצוות ההקמה של המגזין, לנישה ריקה: לא היה אז, לפני שלוש שנים, ואין גם כיום, שום גורם בתקשורת הישראלית, כתובה או אלקטרונית, המתעסק בנושאים אלו באופן רציף ואמין. יתרה מזאת – כשכבר הוצגו עניינים אלו בתקשורת (למשל, בזמן שביתת הנכים) הוצגו האנשים המתמודדים עם מוגבלויות כמסכנים, והמצלמה הסתכלה עליהם מלמעלה, בהתנשאות, ברחמים ובריחוק. 'יוצא מהכלל' בא ליצור דבר חדש: תוכנית על אנשים מוגבלים – שנוצרת על ידי אנשים מוגבלים. מתוך האוכלוסייה עצמה.
בגובה העיניים.
לא פשוט להקים קבוצה כזו. לא פשוט לקחת אנשים המתמודדים עם מוגבלויות שונות ולאחד אותם למסגרת אחת. לא פשוט להתמודד עם מוגבלויות פיזיות המקשות מאוד על הצדדים הטכניים (איך, למשל, מלמדים כבד ראיה לצלם?) אבל יותר מהכל היינו צריכים להביא את האנשים לידי ההכרה שהם מסוגלים להרים תוכנית טלוויזיה של חצי שעה, שתהיה מרתקת ומעניינת, ולא רק לאנשים מוגבלים.
בל נשכח – מדובר באנשים שהחברה הישראלית דואגת להזכיר להם שוב ושוב שהם אינם שווים הרבה, אנשים שמורחקים באופן אוטומטי מהעין ומהלב, שמופלים ולא פעם מושפלים ע"י הממסד והחברה.
אין תשובות פשוטות וקצרות לקשיים האלו. מדובר בתהליך ארוך למדי. תהליך שעדיין נמשך בירושלים. אבל דבר אחד ברור – לא רק שאפשר להרים תוכנית שכזו, לא רק שחיוני שתוכנית כזו תהיה באוויר – היא גם מסוגלת להיות מקצועית, מעניינת ומרגשת.
כי בסופו של דבר, כמעט לכל אחד מחברי הקבוצה יש סיפור אישי נוגע. סיפור על ניצחון של הרוח על המגבלה, סיפור של התמודדות, קשה וכואבת אבל גם מלאה באופטימיות ומעוררת השראה. וסיפור כזה, שמסופר בכנות, הוא סיפור טלוויזיוני מרגש.
מההתחלה הוצב הרף הגבוה ביותר האפשרי: יצירת סרטים מקצועיים. חברי הקבוצה הוכשרו בתחומים השונים של העשייה (מרעיון לתסריט, צילום והקלטה, עריכה). לא נעשו הנחות ולא ויתורים – רעיונות לובנו עד תום, סרטים נערכו בקפדנות, חומר גרוע נזרק לפח.
והתוצאה: מבחר של סרטים טובים ומרגשים. סרטים אישיים, כתבות על נושאים בוערים, דיוקנאות טלוויזיונים של אנשים שונים המתמודדים עם מוגבלויות. הצלחת הקבוצה גדולה כל כך, שהיא אף הוזמנה לעשות את סרט התדמית של עמותת שק"ל, והועדפה על פני חברות מקצועיות.
לא פעם הקרנתי את הסרטים מול קהל. 'קהל בית', של אנשים מהאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים וגם קהל 'ניטרלי' עם נגיעה שטחית בלבד לנושא.. לא פעם התרגשתי לראות איך הסרטים של 'יוצא מהכלל' עומדים במבחן פעם אחר פעם, לפני כל קהל.
אבל ההתרגשות הגדולה ביותר היא להיות בהקרנות כאלו עם היוצרים עצמם. לראות מה התגובות החמות עושות להם, להבין עד כמה האמצעים הפשוטים של הטלוויזיה הקהילתית נותנים להם את הכלים להאמין בעצמם, מוכיחים להם שהם יכולים, ולראות אותם לוקחים את המסקנות האלה איתם הלאה. לראות אותם מגלים בתוך עצמם כישרונות שונים, שלא ידעו על קיומם: האחד צלם מצוין, השנייה – מראיינת בחסד, לזו רעיונות מבריקים והאחר – במאי מבריק.
וכמו יורם, שהוא, אגב, צלם מדהים, לראות אותם רוקדים עם הסרטים שלהם. אולי לא על הבמה, אולי בלב, בשקט, כשאיש לא רואה, אבל רוקדים. לראות אותם מוכיחים לעצמם ולאחרים את מה שהם יכולים. לראות אותם מנצחים.
