מאת: דניאלה שורץ
24/01/2006
התקשורת היא חרב פיפיות. מצד אחד יש לה כוח אדיר לשנות את המציאות ומצד שני יש לה את הכוח לקבע אותה. לאור העלייה הדרמטית בסיקור תופעת האלימות נגד נשים, יצאה פרופ' דפנה למיש בקריאה לתקשורת לגלות אחריות חברתית בסיקור אירועים אלו
המועצה לשידורי כבלים ולווין והרשות לקידום מעמד האישה יזמו יום עיון בנושא: אלימות כלפי נשים בטלוויזיה והשפעתה על הצופה.
מטרת יום העיון הייתה לדון בקשר שבין אלימות כלפי נשים לבין הסיקור התקשורתי של הנושא, תוך בחינת הפן האקדמי והפונקציונאלי המעשי.
ביום העיון נשאו דברים גב' יהודית פלוטקין, מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה, עו"ד דורית ענבר, יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולווין, גב' רונית לב-ארי שדברה על מאפייני תופעת האלימות נגד נשים והשלכותיה החברתיות, גב' חנה רוזנברג דברה על הגבר האלים, גב' מירב דדיה, מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א שהתייחסה לשאלה: את מי משרת הסיקור התקשורתי וגב' גל גבאי סיימה שדיברה על רייטינג וקורבנות אלימות.
פרופ' דפנה למיש, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, התייחסה בדבריה לבעייתיות של הסיקור התקשורתי על אלימות כלפי נשים בתוכניות אקטואליה וחדשות.
לדבריה קיימת עליה דרמטית בסיקור התופעה באמצעי התקשורת. אך, יחד עם זאת, קיימת בעיה רצינית באופן סיקור התופעה ובהשלכות החברתיות של הסיקור התקשורתי.
תופעת האלימות כלפי נשים זוכה לסיקור הנרחב מאחר ואלימות ומין הם שני אלמנטים שמושכים צפייה. הבעיה מרכזית בסיקור התקשורתי של האלימות כלפי נשים היא בכך שהיא תורמת לקיבוע הנחיתות החברתית של הנשים. הסיבה לכך היא שהתקשורת לא מציגה תמונה מאוזנת של הנשים בהן יש, נשים חזקות, פעילות, יוצרות ויוזמות בחברה וגם נשים חלשות וקורבנות.
מניתוח תוכן שנערך במסגרת הפרויקטProject Global Media Monitoring שנערך בשנת 2000 גם בישראל, עולה שב- 2/3 מהמקרים שבהם אישה הופיעה בטלוויזיה בחדשות היא הייתה קורבן או קרובת משפחה של קורבן.
פרופ' למיש ציינה שהתקשורת מציגה את האלימות כלפי נשים כמתרחשת במרחב הציבורי, לדוגמא, בסמטאות אפלות ומקומות חשוכים.
התקשורת איננה מציגה את האלימות הנורמטיבית כלפי נשים שסטטיסטית מתרחשת דווקא בתוך הבית שהוא המקום המסוכן יותר עבור הנשים.
המסר שעובר לנשים באמצעות התקשורת הוא שהמרחב הציבורי מסוכן לנשים וכדאי להן להימצא בבית, המרחב הבטוח. מיותר לציין, שהמסר מטעה ושהמציאות היא בדיוק הפוכה.
בכתבות על הנושא אלימות כלפי נשים, המרואיינים הם בד"כ נציגי המוסדות הממלכתיים, דוגמת המשטרה, שמטרתם להחזיר ולשמר את הסדר החברתי.
התקשורת לא מראיינת את נציגי המוסדות האלטרנטיביים הפועלים בשטח ומטפלים בבעיה, דוגמת מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שהם המומחים לתופעה. נציגי ארגונים אלו, יכלו להציג את בעיית האלימות כלפי נשים כתופעה חברתית שיש לטפל בה וכן דרכים אלטרנטיביות לטיפול בתופעה.
הטיפול התקשורתי בבעיה נשאר ברובד הפרטי -אישי ולא מוצג כתופעה חברתית.
לפי התקשורת אין לחפש את האשם בתופעת האלימות כלפי נשים ברמה המבנית חברתית, אלא יש להתייחס לכל מקרה כאל מקרה פרטי שבו נסיבות חיים מסוימות ו"חוסר מזל" גרמו לתופעה.
הגבר התוקף מוצג בד"כ כבעל נסיבות חיים קשות, ילדות קשה, בעל הפרעות וחסכים נפשיים, אחד שפוטר מהעבודה, אלכוהוליסט או צורך סמים.
האישה מואשמת כאחת שעשתה משהו שגרם לגבר להתנהג באלימות כלפיה ואפילו הסיבות הן אבסורדיות כמו- היא לא הכינה צהרים, השניצל היה שרוף, היא רצתה לעזוב את הגבר או להתגרש, לא התנהגה כפי שהוא רוצה כלפי הילדים.
הצגה זו של המקרה למעשה מסירה את האשמה מהפוגע ומחזיר את הקורבן לקורבנות.
מוטיב נוסף שמופיע בסיקור התקשורתי על אלימות כלפי נשים הוא מוטיב "הזרה" כלומר הנטייה להפוך אירוע לזר ורחוק מהצופה. ישנם מספר דרכים לסיקור שתורמים לכך.
הסיקור מציג את האלימות כנובעת מתרבות מסוימת, דוגמת אלימות בקרב יוצאי אתיופיה ויוצאי חבר העמים. בכך מקבעת התקשורת את תופעת האלימות כשייכת לאחר, ולא כשייכת לנו לחברה הישראלית. לפי פרופ' למיש בטיפול תקשורתי כזה בבעיה, יש בעיה חמורה של גזענות.
לצד התרבות הזרה, התקשורת אוהבת לתת סיקור נרחב לתופעות של אלימות כלפי נשים אצל סלבריטאים דוגמת מקרה איציק מרדכי, לינור אברג'יל, "בני הטובים" מקיבוץ שומרת וכו'. גם מקרים אלו תורמים להצגת התופעה כיוצאת דופן ולא נורמלית ושכיחה בכל רובדי החברה.
הצגה בעייתית נוספת של הקורבנות, היא הצגתם בצורה מטושטשת. למרות שיש לכך סיבות טובות, הטשטוש אינו מאפשר לצופה להזדהות עם הדמות וזה תורם להרגשת זרות כלפי הקורבן.
קורבנות המוצגים עם פיאה ומשקפי שמש נראים מגוחכים ולא פעם מזכירים נערות לווי. צילום הקורבנות בחדר חשוך עם תאורה מזכיר חדר חקירות ומקבע את הקורבן כקורבן.
עיוות הקול, תופעה נוספת בה נעשה שימוש, גורם למרואיינת להישמע לא אנושית.
העיסוק הפרסונלי בתופעה ממקם את הבעיה בסיפור הפרט, ולא מציג את הסיפור כתולדה של בעיה מבנית חברתית שנובעת מאי שוויון חברתי בסיסי בין המינים, מסכמת פרופ' למיש.
התקשורת איננה מתמודדת עם הבעיה איננה מעבירה ביקורת, איננה מציגה קולות שונים שמתייחסים לבעיה מזוויות שונות ולא מציגה פתרונות אלטרנטיביים לבעיה.
בהצגת מקרי האלימות כלפי נשים התקשורת איננה מציגה אדם שלם, איננה מדברת על מה קרה לאישה כחצי שנה לאחר המקרה, אינה משמיעה קריאה לשינוי.
צריך להבין שהתקשורת היא סוכן הסוציאליזציה הראשון במעלה בחברה, התקשורת היא הטריטוריה בה מוגדרות ההגדרות החברתיות הבסיסיות שלנו, ולכן על התקשורת לקחת אחריות ולנקוט צעדים אמיצים בטיפול בנושא האלימות. הכתבה פורסמה באתר האינטרנט של :נשים מדברות www.nashim.org.il
