מאת זאביק זהבי
24/01/2006
הטלויזיה הקהילתית היא אחד הסודות השמורים ביותר במדינת ישראל! מעט מאד אנשים יודעים על קיומה, מעט מאד אנשים עוסקים בה – רובם המכריע, בהתנדבות!
השאלה היא – למה? ובכן, הטלויזיה הקהילתית היא הרך הנולד של ערוצי הכבלים.
לעניות דעתי – היא הילד הלא רצוי שלה, שעוד לא החליטו אם להשאיר אותו בבית היולדות, או – למסור אותו לאימוץ… וכולנו יודעים ש"לא להחליט" – זו גם החלטה! לידתו של הערוץ הקהילתי בארץ היא תוצאה של החלטה מאד יפה, דמוקרטית מאין כמוה, המבוססת על "הזכות לתקשר", שניתנה בהצהרה לכל באי עולם של האו"ם, לפיה – יש לכל אחד ואחת מאתנו, את הזכות להבעת דיעות, ולשימוש באמצעי התקשורת ההמונית, ללא התערבות. אבל כאן זה גם נגמר!
החוק הוא חוק נכון ומכובד, אבל כדי לבצע אותו צריך משאבים.
לגבי השאלה מאין לקחת את הכסף כדי לקיים טלויזיה קהילתית – החוק איננו חד-משמעי ואם אני טועה והוא כן אומר זאת, הרי שלפנינו עוד חוק אחד שאיננו מבוצע! יתרה מזאת, יש מאיפה לקחת את הכסף: אנחנו, האזרחים הטובים, הכבולים לכבלים, משלמים במיטב כספנו – 150 ש"ח בממוצע לחודש, ומדובר בכ- 1,200,000 בתי-אב!
מזה – משלמות חברות הכבלים תמלוגים לאוצר, ומהכסף הזה אנחנו, העוסקים במלאכה – אמורים היינו ליהנות.
אבל עד היום, רובו ככולו של הכסף הזה, הלך ל"חור השחור" של האוצר – ולא נודע כי בא אל קרבו!.. לפני כמה שנים, השתתפתי בכנס בינלאומי לתקשורת קהילתית, שנערך במשך 5 ימים בבוסטון. כמי שעוסק בנושא הזה שנים מועטות בלבד, חשבתי שכדאי ללמוד משהו מאלה שעוסקים בזה כבר 20-15 שנים. ואכן, "גיליתי את אמריקה":
בארה"ב, כמו בכל שאר מדינות העולם החופשי והדמוקרטי, הערוץ הציבורי, הקהילתי, מתוקצב או ממומן על ידי הממשלה או המדינה. ואם לא די בכך, גם חברות הכבלים, הזכייניות, שהן עסק לכל דבר, מקצות משאבים לערוץ הקהילתי, בכוח-אדם מקצועי, בציוד – כולל שימוש חפשי בחדרי עריכה ובמצלמות – ואפילו בקורסים ובהכשרת מתנדבים לעבודה. שאלתי את חברת הכבלים של ניו-ג'רזי, למשל, (TCI) למה הם עושים את זה, והרי הם לא מוכרחים?
התשובה היתה:
א. יש בזה שירות לקהילה וזה חשוב לנו.
ב. יש בזה מעט יחסי ציבור זולים, יחסית, ולפעמים – אפילו מתחברים חדשים.
ג. זוהי מדיניות המדינה! אז מה הפלא, אם באבנסטון, אילינוי (שליד שיקגו), עובדים בערוץ הקהילתי 5 אנשים במשרה מלאה, מעסיקים כ- 300 מתנדבים ומשדרים 3-5 שעות ביום!? התסכול הוא עצום: יש כמה עיריות בארץ, (כמו ת"א, חיפה) שרואות את הדברים בצורה דומה ומעמידות תקציבים ומשאבים לנושא. ישנו גם גוף כמו אגודת אש"ל, ג'וינט ישראל – התומך בקבוצות של קשישים העוסקות בטלוויזיה.
כל שאר הגורמים, ביניהם החברה למתנ"סים, עם עשרות מרכזים בישובים ובשכונות, המוכנים ורוצים לפעול בנושא – צריכים להלחם על כל אגורה ולהיכנס להרפתקה כלכלית לא פשוטה, אם הם רוצים, ובדין, לעשות טלוויזיה קהילתית. חברות הכבלים, שלא למצלמה, יאמרו, שאם זה היה תלוי בהם – הערוץ הקהילתי לא היה קם מלכתחילה! בדיעבד, הם נאלצים לקבל את זה וחלקם אף תורם היום לא מעט לנושא, אם כי זה לא משתווה למה שקורה בחו"ל. לאחרונה נאלצה חברת הלוויין לקבל על עצמה לשדר שידורים קהילתיים ובאמצעותה, ועם קצת תמיכה, אנחנו מקווים לשבור בקרוב את הסטיגמה ולהוכיח שאפשר גם אחרת ולהראות לצופים שהרבה כישרון טמון באותם מתנדבים נאיביים, צעירים ומבוגרים ושיש עניין לצופים בכל הארץ לראות את מה שנעשה בפריפריה ולא רק ב"תחום המושב" שלהם, כפי שזה בא לידי ביטוי בכבלים. הרבה אנשים לא מאמינים שהערוץ הקהילתי, במדינה קטנה כמו שלנו, יוכל לעמוד אי-פעם על הרגלים. שוב יש לנו, איפוא, את מעגל הקסמים הזה:
לא מאמינים – אז לא נותנים תקציב. לא נותנים תקציב – זה לא עומד על הרגלים והנה לכם נבואה נוספת שמגשימה את עצמה. והרי לא מדובר בסכומי עתק הדרושים לנושא: כמה מצלמות, כמה פנסים, קצת ציוד קול וחדר עריכה פה ושם – זה הכל! עם המעט הזה אפשר לחולל פלאים! אבל תמיד יימצאו החכמים שיגידו שזה לא בסדרי העדיפויות שלנו במדינה. חכמים על חלשים!
התוצאה – הדמוקרטיה התקשורתית בישראל, שמשמעותה – פתחון פה ואפשרות ביטוי לאנשים מהפריפריה, שאין להם סיכוי להגיע לערוץ 1 או 2 (אלא אם כן בצעו איזה פשע פלילי ראוי לציון…) – יוצאת נפסדת! צריך לציין, למען ההגינות, שלאחר "קרב" משפטי, לא קצר ולא קל, הצליח משרד התקשורת להשיג לאחרונה מעט כסף לתמיכות מהאוצר – אבל בהתחשב בכמות הגופים המשדרים במדינה (ובאלה הממתינים להצטרף…) – זוהי ממש טיפה בים! חכם אחד אמר: "אי אפשר לעצור, עם מקל קטן, זרם של נהר".
הטלוויזיה הקהילתית, למרות היותה סוד שמור – קיימת ותמשיך להתקיים! אנחנו מאמינים שיום אחד היא גם תצא מהארון, או מהמחתרת! מאות מתנדבים, ממטולה עד אילת, עושים עבודה נאמנה ומשדרים בכבלים – עובדה! ושלא יעיז אף אחד להגיד שהיא "לא על רמה", או שהיא לא מקצועית, כל זמן שמה שקיים, הוקם – יש מאין, למרות הממשלה! מה שיש היום בנושא הטלוויזיה הקהילתית בישראל, מזכיר את סיפור הגירוש מגן-עדן:
הערוץ הקהילתי הוא בקושי עלה תאנה קטן על ערוות החוק הבלתי ממומש ואפילו מן התפוח לא נותנים לנו לטעום…
מה שלא ברור, זה מי ממלא כאן את תפקיד הנחש והאירוניה היא שבעצם, בכלל עוד לא היינו בגן עדן – אולי רק בגן העדן של הטיפשים… בעצב תלדי משדרים, טלוויזיה קהילתית שלי!
