הבית של הקבוצות המשדרות בישראל

About the author

הנהלת האגודה

יוחאי רוטנברג הוא יו"ר האגודה הישראלית לתקשורת קהילתית, לשעבר מנהל מרכז ויצו כגן לתקשורת קהילתית בירושלים. מורה לרדיו, מנטור לחיילים בודדים, עובד סוציאלי, קב"ן בצה"ל ופריק של תקשורת קהילתית.

Related Articles

4 Comments

  1. 1

    ינינה

    לפני שנתיים נפטרה אמי ונקברה – לפי דרישתה המפורשת – בבית קברות בראשל"צ.
    הטקס היה, כמובן, טקס דתי על כל הכרוך בכך, עם תפילות והספדים.
    כמובן שההספד הכי כן ומרגש היה של נירה – לסבתא שאהבה והעריצה. (שוב אני מדברת על נירה – לא יודעת מדוע…..)
    לטעמי – זה היה מאוד יהודי ומאוד מכובד. הדבר היחיד שהייתי מוסיפה זה צילום בוידאו שעליו את מספרת. זה רעיון גדול! למה לא ידעתי על זה קודם ?!

  2. 2

    יהודה גפשטיין

    מקסים. המצלמה והלב שלך מחוברים ביחד. מעניין ומרתק.

  3. 3

    רינה

    למירי ההיתי אתך שם שבט גדול שני ניצולים … קבורים שואה אחת וצלמת לויות אחת

  4. 4

    יוחאי

    לכם יקירי ברכותי.
    משנת 2004 מצלמת הוידיאו ואנוכי חברים טובים לתיעוד הנעשה בחיי אימי תבדל"א, על חייה בפולין, הבריחה עם אחיה יבדל"א . תיעוד מסע לפולין ב 2004 וב 2009
    סרט אחד ערכתי לקח לי שנתיים להבשיל ממנו והוא סרט משפחתי מאד לא לאקרנים.
    גם את חיפוש שורשי אימי בפולין 2009 בלעדיה ועם אשתי מבוססים בבוץ בתי הקברות , ובחיפוש קדחתני אחרי פיסות מידע הכל מתועד כל רגע , מתח לא קטן בתוך המשפחה הנוסעת לחיפוש זה . למה לצלם כל דבר "שזז" .
    וחיפוש שורשים, בארכיון גם בכאלה מקומות שאסור והמצלמה עובדת, כאילו איני מבין מה רוצים ממני בשפה הזאת הפולנית . אבל מימיקהוגסטיקה ממנה א"א לטעות, אסור!!!, לא תפסה אצלי השנה היה לי חשוב לתעד…חיפוש מצבה באין , בריק הקר, שיניים נוקשות, הגוף מתכווץ, מכוון מטרה, להשיג יותר מידע, לראות לבלוע את מה שרואות עיני. יהיה זמן לעכל יהיה זמן לבכות, כרגע שם בבית הקברות של לודז'כל דקה קובעת , אולי נמצא מצבה , בדל אבן המורה על העבר האכזרי?
    , חיפוש ניירת בארכיון העירוני, מפגש עם ראש העיר .
    בחודש שעבר, סוף חופשת הקיץ עברתי עם אימי, תהליך מורכב של ליווי לקראת ניתוח להוצאת גידול סרטני. המצלמה לא משה מידי גם ברגעים האישיים ביותר עד הניתוח בהמתנה עם הקרובים במשך יום שלם ,ניתוח מסובך, ולאחריו. כולם דברו באופן אישי, הרגשתי איך אני הופך כתב מנותק מרגשות, קצת קר וקצת חם , רגיש
    אבל מרוחק כדי להגיע אל מיצוי דברים שהוסתרו כנראה יותר מ 60 שנה.
    אחי אימי שלא סיפר לילדיו שהוציא ספר על עברו, התדהמה היתה גבוהה שם מחוץ לחדר הניתוח.
    הכל תועד צולם והוקלט למרות התנגדויות קלילות או מחאות שלא עזרו, המצלמה עבדה כולל מול הרופאים שאומנם מחו, אבל שיתפו פעולה ונכנעו למצלמה.
    לא המצאתי את הרעיון אבל חוזקתי בעקבות סרטה של פרופ' יעל קציר חברת הנהלה של האגודה שבנה דן צילם את שבוע האבל אחרי מות אמה.
    גבריאל ואגון יועץ האגודה לקולנוע, אמר לי הקיץ עת נכנסתי ללחץ רב סביב מחלת אימי, קח את המצלמה וצלם. קל לומר, קשה לבצע. אבל אכן כך עשיתי. לא בכל מקום למרות תאור שלי כאן היו מקרים היו רגעים שא"א היה לעשות כן. משהו אינטימי בין בן לאמו לא תמיד אפשר להכניס מצלמה, אבל רוב הזמן המצלמה עבדה,
    איני יודע מתי אערוך את הדברים הרגישים ואת מסת החומר שהצטברה.
    מאחר וכל החומרים צולמו בפורמט hd רב הסיכוי שישמרו לאורך שנים, כרגע איני בשל נפשית לערוך את החומר.
    כך שלא תמיד צריך לצלם אחרי מות קדושים, ראוי להנציח בזמן ואת החיים.
    שנה טובה ובריאה לכולנו

Comments are closed.

האגודה הישראלית לתקשורת קהילתית ע"ר

שינוי גודל גופנים
ניגודיות