זה היה בקיץ 1969 בירושלים.
ירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים.
היתה אופוריה באויר.
המחלקה לעיצוב תעשייתי וסביבתי של האקדמיה לאמנות בצלאל ,שכנה בשכונת מוסררה.
גדרות התייל שסימנו את הגבול עדיין לא הוסרו.
הייתי סטודנטית עניה מאד, גרתי במעונות, עבדתי בעבודות מזדמנות והמצלמה היתה המזון הרוחני והעין השלישית.
אבא (מימיש, יצחק הרבסט)היה צלם חדשות של ה"ביז ניוז" (רשת חדשות בריטית) וצלם סרטים (שישה ימים לנצח, בעקבות מלחמת ששת הימים).
הוא סיפק לי גלגל ענק של סרט צילום שחור לבן וזוג שרוולים מבד שחור שבתוכם הייתי מגלגלת את הסרטים, כדי שאור לא יחדור וישרוף אותם, סירטי צילום היו לי בשפע, את פיתוח התמונות ביצעתי בלילות במעבדה בבצלאל.
יום אחד הלכתי לטיול רומנטי עם חבר והמצלמה, לגלות את נקבת השילוח, דשדשנו במים עם נרות ונרטבנו עד המותניים,שמרתי על המצלמה שלא תרטב, יצאנו מהנקבה וראיתי צוות צילום ובמאי מצלמים סרט, הסקרנות הובילה אותי לאתר הצילומים. "מה את עושה פה? ומי זה הבחור?" שאל אבי עם חיוך גדול מעבר לעדשת המצלמה שישבה על כתפו.
התחתנתי עם החבר והמצלמה.