היא קנתה מצלמת וידאו חדשה, אחרי חודשים ארוכים שבדקה ,חקרה, התייעצה ושאלה מה הכי טוב ומה הכי מתאים לפעילותה בטלויזיה הקהילתית, שמה לב שתהיה כניסה למיקרופון ולאוזניות וכמובן לקלטת דיוידי, אמרו לה שזו כבר טכנולוגיה מיושנת ויש דיוידי וכרטיס זכרון, היתה מבולבלת לגמרי. גם השיקול הכספי היה חשוב ובסוף קנתה. המצלמה שכבה בקופסתה על עדן החלון מחכה לה. "תביאי לראות" אמרה חברה לקבוצה, והיא התחמקה, התביישה שעדין לא פתחה הקופסה, היא עסוקה, עובדת כמורה ללשון בתיכון, יש בית וילדים והורים מבוגרים.
כעבור שנה אזרה אומץ והביאה המצלמה למדריך, הוא הוציא מהקופסה "אורגינל" אמר, והתחיל להסביר לה איך מצלמים , והמצלמה מסרבת, ממאנת לצלם. "מה, מקולקלת? פגומה מפס הייצור"? יש אחריות, נסעה לחנות בו קנתה המצלמה והם התנערו מאחריותם, עברה שנה אמרו, והם לא אחראים שלא פתחה הקופסה מאז. כעסה, התעצבנה, התרגזה ולא עזר לה המצלמה שכל כך רצתה אבודה.
