זה קרה ברחוב הקשת בתחנת האוטובוס מספר 17 בשכונת קרית שלום בדרום תל אביב. אחי ואני חיכינו שעה ארוכה, היה חם בחודש יוני, אבא הגיע בפולקסואגן הפתוחה שלו מהסוג שלא היה לאף אחד בשכונה שלנו.
יעקב אחי נכנס וישב במושב הקידמי ואני באחורי. חבילה קטנה עטופה בנייר חום היתה מונחת על המושב האחורי.
המתנה בשבילך אמר אבא ליום הולדתך, מחר את בת 10, השנה היתה 1958. נישאר באוטו או ניסע לקפה כסית בת"א? שאל אבא, לא עניתי לקחתי את המתנה, היא היתה כבדה, קילפתי את הנייר שהיה מודבק בנייר דבק חום כזה שמדביקים עם הלשון,מתכת שחורה ביצבצה מתוך הנייר,
מה זה אבא? זוהי מצלמה אמיתית מסוג צייז יקון שהיתה שלי, קניתי אותה בגרמניה . בואי אלי מירינקו ואראה לך איך מכניסים פילם, איך מכוונים את הפוקוס ואיך מעבירים לתמונה הבאה, את רואה יש כאן חלון קטן בו את מציצה כדי לראות מה את מצלמת, המצלמה מקפיאה את הרגע.
אושר וחמימות הציפו אותי, חבקתי את המצלמה שהיתה רק שלי.