מאת: יוחאי רוטנברג-מנהל מרכז תקשורת כגן בירושלים

תקציר מתוך עבודה מסכמת לקורס (פילוסופיה של החינוך והקולנוע )לד"ר איילת כהן ואיתי זימרן במסגרת לימודי הכותב לתעודת הוראה בתקשורת במכללת דוד ילין בשנת 2001.

"הוידיאו חולל מהפכה – הוא תופס במידה חלקית את מקומו של המטפל – בטיפול. האלמנט המרכזי שבאמצעותו נבנה תהליך הטיפולי הוא ה"שיקוף" לפי הגישה הרוג'ריאנית למשל, תפקידו המרכזי של המטפל הוא לשקף למטופל את הרגשותיו וכך מתקדם הטיפול" (כסלו, 1999 ע' 27 ).

בשנות ה- 80 שרתתי כקצין בריאות הנפש ברמת הגולן.  החיילים ביחידות נאלצו להתמודד עם קונפליקטים שנעו בין צרכי המדינה לצורכי הפרט. ההתמודדות האישית דרשה מהם להתגבר על פחדים וחרדות של שירות על קו הגבול. מרבית החיילים תפקדו היטב והיו חדורי יוזמה ומוטיבציה, מיעוטם הגיבו באפטיה ובדיכאון עם סימפטומים שונים של חרדה.באחד הימים, הפנה אלי מפקד פלוגה, של יחידת שריון , לוחם מיחידתו  שפחד להיכנס לטנק וסבל מהרטבת לילה  וציין כי לדעתו החיל איננו מתאים לשרת ביחידה קרבית ועדיף להעבירו ליחידה עורפית. בשיחותיי עם החייל התברר לי שהיה לחיל תחביב – צילום – שהעסיק אותו הרבה בחייו האזרחיים.  הנחתי, שאם תינתן לו האפשרות לעסוק בצבא מידי פעם גם בתחביבו הוא יוכל להתחזק ולמלא גם את תפקידו כלוחם. שכנעתי את המפקד להקל זמנית על עומס המטלות הצבאיות של החיל ולאפשר לו לתפקד  גם כצלם הגדוד. תוך זמן קצר השתפר הדימוי העצמי שלו בטחונו העצמי חזר ,  מצבו החברתי תפקודי ביחידה השתפר. החייל הפך ל"כוכב עולה" בחטיבה כולה.

מה קרה בעצם ?

החייל השתלט על סיטואציה מאיימת באמצעות המצלמה: ניתנה לו האפשרות לביים את חיי הגדוד וליצור מצבים חדשים תוך כדי תיעוד מציאות קיימת באמצעות המצלמה .בהמשך ,  שירתתי בבסיס קליטה ומיון (בקו"מ)  ועסקתי באבחון מוקדם של מצוקות חיילים כדי שניתן יהיה לשבצם באופן יעיל להמשך שירותם הצבאי. בתהליך האבחון התגלו חיילים בעלי הפרעות התנהגות ואישיות שנבעו במקורן  מהעדר תשומת לב בילדותם לליקויי למידה מסוגים שונים. מגע עם סביבה לא תומכת הסלימה את התנהגותם למצבי  דחק ותרמה להתנהגות לקוייה במסגרות לוחצות . עם שחרורי מהצבא החלטתי ליישם את ההתנסויות המקצועיות שהיו לי בצבא לתחום האזרחי:  טיפול בשיטות ייחודיות בתלמידים עם ליקויי למידה כדי לתת להם הזדמנות הוגנת להשתלב בחברה ולתרום לה .

הסרט ככלי חינוכי – טיפולי

כמנהל מרכז כגן התחלתי לעבוד עם בני נוער בעלי ליקויי למידה במטרה לשפר את יכולתם המילולית  ואת תפיסתם הקוגניטיבית תוך חיזוק קשרי 'עין –  יד', לשם כך פיתחתי שיטת למידה  המשלבת נושאים לימודיים כמו : הבנת הנקרא  ומתמטיקה למשל עם אומנויות כמו צילום, דרמה, ומשחקים כמו שחמט ושש-בש.  שיטת הלמידה שפיתחתי מבוססת על התפיסה שהתלמיד הוא אקטיבי ,  הוא הבמאי , היוצר המתמודד עם עולם משתנה באמצעות הכלים שנוצרו ומשתלב באמצעותם בעולם. גם בצילום ובוידיאו קיים תהליך של אינטגרציה בין חלקי התמונה לכלל יצירה שלמה אחת . תהליך זה הביא אותי  לפתח תוכנית  המשלבת צילום עם נושאים חינוכיים חברתיים .תחומי הצילום יושמו עם אוכלוסיות של ילדים רגילים וגם עם אוכלוסיות בעלי ליקויי שכלי . זו  אמונתי ודרכי ! אם המדובר באוכלוסייה רגילה או מיוחדת, אם החניך/תלמיד לא קלט משמע שלא מצאתי את הדרך הנכונה אל מסילות ליבו והבנתו. הצילום נוגע בממדים תחושתיים, ריגושיים, יצירתיים, תפיסתיים  (באמצעותו מצליחים הילדים  להנציח את עולמם או לברוא עולמות חדשים ולהפיח רוח חיים ברעיונות המתרוצצים במוחם .

הגישה החינוכית – טיפולית

לימודי ועיסוקי לאורך השנים השפיעו על הגישה החינוכית שלי שיש בה מידה של  אקלקטיות במובן שהיא לוקחת מכל גישה –  חינוכית, טיפולית, סוציולוגית או ניהולית, את הרלוונטי והמתאים ביותר להתמודדות עם הסיטואציה העומדת בפני .

חיזוקים ותמיכה לדרך החשיבה הזאת מצאתי בגישתו של שלמה בק:

"המורה צריך להיות הכל: מורה טוב, אשר צריך להכיר את דגמי השיטות ולפעול על-פיהן, מותנה בזמן ובמצב התלמיד. לפעמים עליו להיות "מסרן", גנן, במאי, חוקר, זבן, מיילד. ילדים בגילאים שונים זקוקים למורים מדגמים שונים. ילדים שונים באופיים, ברקעם התרבותי, מחפשים דגם מורה שונה ומורים שונים בטבעם נוטים להיות טובים יותר בהפעלת הדגם הקרוב לליבם וכן כי תרבויות שונות מאמצות גישות ודגמים שונים להוראת הלמידה" (שם  ע'  31 ).

גישה נוספת המשפיעה עלי היא מיקוד האדם/ תלמיד במרכז ההתייחסות והינה מקובלת בפרופסיות חינוכיות וטיפוליות .

תמיכה נוספת לתפיסה החינוכית שלי מצאתי במפגש ביני לבין הגישה הפוסט מודרניסטית והתפיסה הביקורתית.  רוני אבירם במאמרו מערכות החינוך בחברה פוסטמודרנית (שם 1996) מציין כי מהפיכת התקשוב, מהפיכת הגלובליזציה של השוק, המהפיכה הרלטיווסטית שבה אין יותר ערכים מוחלטים, כאשר כל מערך ההגדרות שהיינו רגילים אליהן השתנו. הפך את עולם היומיומי ,למוצף בלחצים והחיים הפכו לחיים היסטריים. מהפיכות אלו גרמו לחיים להיות חסרי יציבות .

בני נוער של היום לומדים ומקבלים מידע עדכני דרך הצפייה בטלוויזיה או האינטרנט. ביה"ס איננו מוסד מחנך ועל-מנת שיעשה כן  עליו להגדיר מטרה חינוכית רלוונטית עמה  יוכלו הילדים להתמודד.  זהו תהליך למידה  שאיננו יכול להתבצע דרך תוכניות הטלוויזיה.  אני תופס את תלמידי  ואת המרכז  אותו  אני מנהל  ( מרכז כגן ) כארגון לומד שתפקידו להצמיח בסיסי מומחיות חדשים, לבנות מנהיגות רב-מקצועית מעורבת ברמה גבוהה ובעלת העצמה והשפעה על החברה .

אנו נמצאים בתקופה שבה יש הרבה אי יציבות חברתית , כלכלית

היוצרים לחץ על החברה בכלל ועל הנוער בפרט. לכן חשתי כי עלי לתת לתלמידים/לחניכים   " אי  " של יציבות בים החיים הרוגש. הנתינה שלנו נעשית תוך מתן תשומת לב, או בלשון העגה המקצועית של הקב"נים משם שאבתי את הביטוי: TENDER LOVING CARE (T.L.C) והאחרים יכולים לקרוא לביטוי זה בסלנג: "תשומי" (ת' בשווא, ו' בשורוק). זהו בסיס ההתייחסות/תמיכה לכל ילד, נער, מבוגר ללא הבדל דת גזע ומין.

התמיכה ניתנת באמצעות שיחה אישית, או יצירת סיפור מצולם של הבעת משאלות הלב שהיא מעין 'ציפור נפש' מחשבתית הלכודה ומתחבטת ומשפיעה על הווייתו ועל התנהגותו המודעת, או הלא מודעת. חשיפתה של 'ציפור הנפש' מעצימה את יכולתו של הפרט להתמודד עם המציאות.

הדרך שבה אני סומך על התלמידים ומאפשר להם  חופש ביטוי  מאפשרת להם בטחון לממש את זכותם ולהעצים את יכולתם, לרכוש בטחון עצמי ולשפר את דימויים בעיני עצמם ובעיני סביבתם (קבוצת השווים , וסביבה סובייקטיבית או אובייקטיבית אחרת).

תהליך הכנת הסרט

הסרט הוא  תהליך מורכב דו-שלבי: בשלב הראשון יש ללמוד את הנושא, לבצע תחקיר מקיף, לעיתים לקרוא ספרים שבני הנוער לא היו קוראים אילמלא היה צורך לבצע תסריט. בשלב השני יש לתכנן את ההפקה, להכינה, לנהלה ולערוך את החומרים המצולמים. יש כאן התנסות באופני חשיבה והתייחסות חדשים .

הסרט הוא תהליך עבודה עם צוות:

"כמעט כל ההחלטות החשובות מתקבלות כיום בצוותים בכדי להוציא לפועל החלטות של יחידים"  (פיטר סנג'י אצל רוזנווסר  ע' 402  , 1998).

עידית כסלו המטפלת בעזרת וידיאו מציינת כי לאווירה השוררת בין אנשי הצוות יש השפעה עצומה על התהליך היצירתי בקולנוע  .

עבודת הצוות וההתרחשות הקולנועית הן שתי מערכות המעוררות תהליכים נפשיים רבי עוצמה אצל היחיד והקבוצה: עבודת הצוות מתנהלת סביב חיבור של המטופל למציאות ולחבריו לקבוצה. ההתרחשות הקולנועית מתנהלת סביב החיבור של המטופל לעולמו הפנימי. יחסי הגומלין בין שתי מערכות אלו מעצימים את התהליכים הנפשיים ומקדמים את תהליכי ההפנמה והמודעות (כסלו ע' 19).

במרכז התקשורת כגן, אני משתמש בוידיאו כמינשא (פלטפורמה) להתייחסות חינוכית, חברתית, טיפולית ותרבותית וככלי טיפולי המתייחס למכלול של פרטים, מכלול של  מורכבויות, של עולמות תרבותיים, שונויות אישיות, מפגשים אנתרופולוגיים ומנטליים בין אוכלוסיות  שונות. הסרט משמש כלי חינוכי שבאמצעותו יכול ה"אני" האישי או הקולקטיבי לבוא לידי ביטוי תוך אינטראקציה בין פרט לפרט, בין הפרט לקבוצה .

1. ניתן לסכם את עיקרי התפיסה הפדגוגית שלי בכמה נקודות :
2. המצלמה היא כלי אומנותי שבאמצעותו ניתן להציג מצב ומציאות .
3. הגורמים המשמעותיים ביותר עבור בני הנוער הם קבוצת הגיל שלהם .
4. היכולת לגרום לבני נוער לשנות  את התנהגותם תעשה ע"י מתן דוגמא אישית ותשומת לב לכל חניך .
5. עבודה עם קבוצה מאפשרת לפרט (חניך) להיות חלק משמעותי מהתהליך (ברזניץ 1974 ) וקרטרייט וזנדר (1971 )  .

רשימת מקורות

1		אבירם ר'.		"מערכות החינוך בחברה פוסטמודרנית, ארגון אנומלי בעולם כאוטי" מתוך גור-זאב א' עורך: "חינוך בעידן הפוסטמודרני" , מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1996.
2.		בק ש'		"המסרן, המיילד, הבמאי, החוקר ומדוע לא השחקן ? "מתוך כפיר ד'  (עורכת) "הכשרה להוראה כהכשרה לפרופסיה אקדמית -נייר עמדה", מכון ואן-ליר ירושלים 1999 עמ' 16-34
3.		ברזניץ ש'.		"פסיכולוגיה חברתית", עם עובד ומישל"ב, ת"א, 1974 ע' 15-20, 33-38
15.		כסלו ע'.		"הווידיאו – ראי הנפש", טיפול בווידיאו כשיטת טיפול לקבוצות ילדים ונוער,  המועצה לילד החוסה,  ינואר  1999 ,
	.17		סנג'י פ.מ.		"הארגון הלומד", מטר, ת"א, 1995
	.18		קרטרייט ד'. וזנדר א'.		"דינמיקה קבוצתית" מחקר ותיאוריה, יחדיו, ת"א, 1971, ע' 89-117, ו – 273-283.
	20.		רוזנווסר, נ'. ולירון, נ'.		"הנחיית קבוצות" מקראה, המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים ציפורי, ירושלים, 1998