הבית של הקבוצות המשדרות בישראל

רכז תקשורת שבע שנים

מאת: אלי פוליאקוב

אני מרשה לעצמי להעלות את הגיגיי בפניכם בנוגע לתחום התקשורת הקהילתית במתנ"סים מאחר ובימים אלה סיימתי שבע שנות עבודה בהן שימשתי כרכז תקשורת קהילתית: שנתיים ברשת המרכזים הקהילתיים בנצרת עילית, תחת ניהולו של רונן קובלסקי ובכפיפות למרסלו קליינר, ובחמש השנים האחרונות ברשת המתנ"סים בקרית טבעון תחת ניהולם של שלושה מנהלים, כשהאחרונה הייתה שוש בן משי.

שבע השנים הטובות או הרעות?

תחילת דרכי בתחום הייתה בנסיעה ארוכה בשלושה אוטובוסים מנצרת עילית לכפר סבא, בעיצומם של מאורעות אוקטובר 2000, להיפגש עם זאביק זהבי, ראש המחלקה לתקשורת קהילתית בחברה למתנ"סים דאז, ועם סגניתו באותה תקופה, מיכל אפללו. לאחר שחקרו אותי במשך שעתיים במטרה להבין האם אני ראוי לשמש כרכז תקשורת קהילתית בחצי מישרה ובשכר של 2500 ₪ לחודש ברוטו, הם נתנו לי את ברכת הדרך והשתתפו בצערי.

שבע שנים מאוחר יותר, מנוסה ומבוגר אני אומר לעצמי: I did it my way, והכוונה היא שהדרך בה עבדתי ובה התנהלתי הביאה אותי לסיפוק עצמי רב מהעשייה, להישגים ולהערכה כלפיי אבל גם לשחיקה עצומה, להרגשה של עמידה במקום ושל עתיד מקצועי וכלכלי לא ברור ומספק, כל אלה לצד ההזדמנות התעסוקתית החדשה, גרמו לי בסופו של דבר לקבל את ההחלטה ולומר שלום למצלמה.

השאלה בה מתלבטים מנהלי מתנ"סים רבים היא האם להשקיע כסף ואנרגיה ברכז תקשורת, בציוד היקפי ובשי לחג למתנדבים ולקבל בתמורה לכל היותר מגזין, שהם לא יודעים מי צופה בו, אם בכלל, להתמודד עם תיקוני ציוד יקרים, עם מתנדבים שמקטרים, להתמודד עם שאלות כמו "מה תפקידה של הטלוויזיה הקהילתית ביישוב שלנו"?, "האם מותר וצריך לצלם את הבורות בכביש שהמועצה, שמממנת את פעילות הטלוויזיה הקהילתית, לא מכסה"? או פשוט להעסיק פרי-לאנס, שמגיש חשבוניות כנגד שעות עריכה מתומחרות בדולרים ומכין סרט לפי הזמנה? התשובה לשאלה הזו היא המפתח והבסיס לאופי העשייה התקשורתית במתנ"ס.

ראשית, אני רוצה לדבר על הדבר החשוב ביותר בטלוויזיה הקהילתית, שלרוב מקבל את ההתייחסות המועטה ביותר. לא הכסף, אליו נגיע בהמשך, אלא למתנדבים.

במייל המפתיע בו הודעתי ל- 25 המתנדבים הבוגרים שהיו לי בקרית טבעון, על עזיבתי, קראתי להם "משפחתי השנייה". אני באמת הרגשתי כך. חמש שנים ביליתי עם מרביתם שעות ארוכות של צילומים, עריכה, סדנאות, טיולים, ימי עיון ועוד ועוד. איתם נולדו לי שני בניי, איתם עברתי בית. הם שמעו את הקיטורים שלי ואני הייתי האוזן הקשבת לסודות הכי כמוסים שלהם.

זה לא מובן מאליו שהמתנדבים מקדישים את זמנם היקר לצילומי אירועים, טקסים או הכנת כתבות. זה לא מובן מאליו שכשאני התקשרתי למישהו ובקשתי משהו, זה נעשה. זה לא מובן מאליו שהצלחנו להכין חמישה סרטים במשך שבועיים לקראת טקס יקירי הקריה בשנת 2006. זה לא מובן מאליו שחלקם מתיישבים ועורכים כתבות במשך שעות. הם יישמו הלכה למעשה את המשוואה שהתנדבות שווה מחויבות.

כששאלו אותי, מהי דמות הרכז הבא שצריך להחליף אותי בתפקידי, אמרתי שיותר חשוב שהוא יכיר את האנשים איתם הוא עובד מאשר שיכיר את תוכנת העריכה או את הכפתורים במצלמה. המתנדבים הם המשאב העיקרי של התקשורת הקהילתית ועיקר מרצו ועבודתו חייב להיות מופנה לקשר, להפעלה ולהעשרה שלהם. הוא צריך לדעת עליהם הכל – הוא צריך לדעת למי יש עוזרת בית ובאיזה יום ולכן לא כדאי להתקשר אליה דווקא באותו יום, מי בונה בית, מי עוברים תקופת מחלה קשה, למי נולדה נכדה ראשונה ומי חוגגת יום הולדת עגול.

על רקע הצמצום בכספי התמיכה של משרד התקשורת והעדר מנהל למחלקה לתקשורת קהילתית בחברה למתנ"סים ריחפה סכנה יומיומית במשך כל השנים על קיום הטלוויזיה הקהילתית, ולכן קיבלתי החלטה אסטרטגית שהעדיפה במודע שני תחומי פעילות על פני הפקת המגזין הקלאסי: האחד, השתתפות בתחרויות ופרויקטים, שהניבו רווחים כספיים וגאוות יחידה, והשני, הכנת סרטים לאירועים שונים ביישוב ובמתנ"ס. המוטו היה: להיות רלוואנטי. שגם אם יהיה קיצוץ בתקציב המתנ"ס, ההנהלה ומנהל המתנ"ס לא יעלו את האפשרות לסגור את הטלוויזיה הקהילתית.

והתוצאות לא איחרו לבוא: אחד עשרה אלף ₪ שקיבלנו מהאגודה הישראלית לתקשורת בשנת 2005 בעקבות שני פרסים שזכינו (מגזין מצטיין ארצי ומקום שני עבור כתבת דיוקן) ועוד סכום נאה מזכיינית ערוץ שתיים, "קשת", עבור זכייה במקום השני בתחרות הארצית "גיבור מקומי", אפשרו לטלוויזיה הקהילתית בקרית טבעון לרכוש מצלמה חדשה ומערכת עריכה. בשנת 2007 הכנו סרטי תדמית לגופים שונים בקהילה וכן מגזין דו קיום בנושא אומנות למפעל הפיס. הכסף, רובו ככולו, הועבר בידי הנהלת המתנ"ס חזרה אל הטלוויזיה הקהילתית בצורת ציוד והעשרה.

ואולם, מעמדו של רכז התקשורת הקהילתית מעולם לא היה טוב. התמזל מזלי או שמא איתרע מזלי, ועבדתי במשך השנים במשרה מלאה במתנ"ס בתור רכז של שלוחת מתנ"ס ושל הטלוויזיה הקהילתית. מישרה זו אפשרה לי "בכאילו" לשכוח מצרות הפרנסה ולהתמסר כולי לעבודת הקודש מול מחשב העריכה. במרבית המתנ"סים הרכזים מועסקים בחצאי מישרה במקרה הטוב או לפי שעות שנקבעו בידי מי שמעולם, כנראה, לא ערך סרט. רובם גם עובדים ללא תנאים סוציאליים. כן, גם לרכז תקשורת בשליש מישרה מגיע פנסיה. התוצאה היא תחלופה גדולה של רכזים, שמהר מאוד מזהים וקולטים את הפער בין העבודה וההשקעה לבין השטרות המופקדים בחשבון הבנק, והם אומרים שלום למתנדבים המיואשים, ופונים לדרכם.

אחת הבעיות בהן נתקל רכז התקשורת היא העריכה. ברוב המקומות, מרבית העריכה של המגזין נופלת על כתפיו. מעטים המתנדבים המוכנים לקחת על עצמם עריכה של כתבה, דבר הכרוך בשעות ארוכות. התוצאה היא הצטברות של חומרי גלם שלא נערכים, מתנדבים מתוסכלים מכך שפרי עבודתם לא מוצג ושבגלל קוצר הזמן הם לא שותפים לעריכה. זו בעיה אמיתית. אני חושב שהגדרה מדויקת של התפוקות המצופות מהרכז במסגרת תפקידו, קביעת סדרי עדיפות (מה יותר חשוב הפקת מגזין או סרט ליום העצמאות?) והבנה של הנהלת המתנ"ס שעבור עריכות מיוחדות (והגדרה ברורה בתחילת הדרך, מה זו עריכה "מיוחדת") צריך גם לשלם מעבר, יכולה לסייע במעט בפתרון הבעיה הסבוכה של העריכה.

בסופו של דבר הצלחה של טלוויזיה קהילתית תקום או תיפול על דמות הרכז, אופיו, המוטיבציה שלו, המעוף והיצירתיות וגם על יחסי האנוש והקשר שהוא מצליח לבנות עם המתנדבים. אבל גם על הגב הכלכלי והמעמד המקצועי שנותן לו מנהל המתנ"ס. ואז, השמיים הם בהחלט הגבול בתחום: בטלוויזיה הקהילתית בקרית טבעון הפעלנו אתר אינטרנט בו הוצגו הכתבות, גייסנו חסויות מבעלי עסקים למגזין, הפקנו פרויקטים עם גורמים שונים בקהילה, גייסנו תלמידים מתנדבים ממחויבות אישית שסייעו בצילומים, צילמנו קליפים וסרטים ואף יצאנו לטיולים עם המתנדבים על מנת לגבש את הצוות. ויחד עם זאת, כשהייתי מסתכל במראה בסוף יום עבודה ארוך, מלא בתיאומים, צלצולים לא פוסקים ובריצות, אני הרגשתי שעדיין אני לא עושה מספיק. הציוד ביתי ובסיסי, הזמן קצר ואילו המשימות, הלחץ, האינטנסיביות כמו גם הציפיות רבות. והפער, שוחק ומתיש. כן, גם ל"נשמה", שאנו עובדי המתנ"ס תמיד מתגאים בה, יש קו אדום.

אני עוזב לאחר שבע שנים בלב כבד מהפרידה הבאמת קשה מחבריי לעבודה, מהמתנדבים ומהמתנ"ס בכלל, אך עם ידיעה ברורה וכנה שאני עושה את הדבר הנכון, עבורי. כיום, אני מנהל מע"ש (מפעל עבודה שיקומי) ומעון יום טיפולי לאנשים עם פיגור שכלי מעל גיל 21 בנצרת עילית. במקום יש צוות של עשרה עובדים ועוד שלושים וחמישה חניכים שיש לדאוג לכל פרט ופרט בסדר יומם. עבורי זה אתגר ניהולי וביצועי לא פשוט. אני מאמין ומקווה שהמטען שצברתי לאורך הדרך במתנ"סים יעמוד לצידי בדרכי החדשה.

אני מאחל לאגודה הישראלית לתקשורת, ולעומדים בראשה הצלחה בהמשך דרכם, ומאחל לכולנו רק חדשות טובות.

אלי פוליאקוב

elipoli@netvision.net.il

האגודה הישראלית לתקשורת קהילתית ע"ר

שינוי גודל גופנים
ניגודיות