מאת: ציפי אילן (טל"ק זמן חיפה)
בקיץ שנת 1999, עשיתי כתבה (השלישית שלי בקריירה…) על חייל בשם יוסף קוחן שנפל במלחמת השחרור ושמקום קבורתו לא נודע. הנושא הגיע אלי דרך הצלם של הכתבה, נפתלי הולנדר, שהיה פעיל בעמותת גדוד 22 של חטיבת כרמלי, שלחמה באיזור הכפר הערבי אבו זורייק, במטרה להגן על קיבוץ משמר העמק. כאשר עמותת גדוד 22 ערכה בזמנו בדיקה ורענון של האנדרטאות לזכר לוחמיה, התברר ששמו של הלוחם יוסף קוחן לא הופיע על האנדרטה במשמר העמק, שעליה הופיעו שמות החיילים שנפלו בקרב על המקום. האחראי להנצחה בקיבוץ משמר העמק – איש יקר בשם יוסף עופר – לא הסכים לצרף את שמו של יוסף קוחן ז"ל לאנדרטה ללא קבלת הוכחות על נסיבות מותו ומקום קבורתו.
בשלב זה התחיל יוסף עופר לחקור את הפרשה שהסתבכה עקב העובדה שבקבר מסוים בבית הקברות הצבאי בעפולה, שכל הסימנים העידו על כך שהוא למעשה קברו של יוסף קוחן, הסירה ב-1958 הרבנות הצבאית את הכרית שהעידה עד לאותו זמן שקבור שם חייל "אלמוני", והחליפה אותה בכרית על שמו של אדם אחר בשם דוד ליווינגסטון, וזאת על-סמך עדות מסוימת – לא מהימנה לכל הדעות – של אדם שטען שראה את גופתו של אותו ליווינגסטון על משאית שהובילה הרוגים מהקרב.
לא אלאה אתכם כאן עם פרטים נוספים על הפרשה – כי אותם אפשר לקרוא במאמרו של יוסי מלמן, כתב "הארץ"במוסף מיום 20.4.07,
ורק אוסיף שמאותו זמן שהתגלה כי שמו של יוסף קוחן חסר באנדרטת ההנצחה לחללי הקרבות באיזור משמר העמק, הקדיש יוסף עופר את כל זמנו ומרצו לחקר הנושא. יקדה בו השאיפה לגלות את האמת.
ומה מיוחד בכתבה זו מבחינתנו, ולמה אני כותבת על זה באופן מיוחד? כי בדרך כלל אנחנו מסיימים ומקרינים כתבה, ו"שמים אותה מאחורינו", ואז מתחילים להתמסר לעבודה על הכתבה הבאה. אבל קורה שענין מסוים שספרנו עליו בכתבה ממשיך להעסיק את מחשבותינו מעבר להיבט העיתונאי הטהור של הכנת כתבה. כך קרה לנו עם הכתבה על החייל הנעדר יוסף קוחן. צער אותנו מאד העוול שנגרם לו בכך שעל קברו היתה מונחת כרית על שם מישהו שלא היה קבור באותו קבר. גם סחף אותנו באופן רגשי ובאופן מעשי יוסף עופר שהמשיך לחקור בקדחתנות את קורותיו של אותו דויד ליווינגסטון, שלדעת כל העוסקים בפרשה, כולל היחידה לאיתור נעדרים של צ.ה.ל., שמו נרשם בטעות על קברו של יוסף קוחן. אחרי הקרנת הכתבה, צלצלתי אין-ספור פעמים לארה"ב כדי לנסות ולהתחקות על קורותיו של דוד ליווינגסטון שהיה אזרח אמריקאי, תחקרתי עשרות רבי-חובלים של ספינות עליה ב' שדויד ליווינגסטון הפליג עליהן בזמנו, וכן דיברתי עם אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) שדרכם הגיע ליווינגסטון לשרת על ספינות עליה ב'. תעלומת קורותיו ממש סמוך לתחילת מלחמת השחרור- ואולי גם מותו בינתיים – לא נפתרה עד היום. את פרטי התעלומה הבלשית הזאת ניתן לקרוא במלואה בכתבה של יוסי מלמן.
על אף כל ההוכחות בשטח ודעת כל הנוגעים בדבר, הרבנות הצבאית גוררת רגליה ואינה ממהרת להשיב רשמית את הקבר לאדם שטמון בו. אילו היתה מתגלה לפני 1958 העובדה שבקבר האלמוני טמון יוסף קוחן ז"ל, לא היתה קיימת שום בעיה להחליף את כרית ה"אלמוני" בכרית על-שם יוסף כוחן. אבל משנקבעה כרית אחרת על הקבר, קשה לרבנות הצבאית להודות בטעות ולקבוע כרית חדשה במקום הכרית של דוד ליווינגסטון. כאשר מדובר בכבודו של הרב גורן שהוטעה בזמנו בענין הקבר, אין בכח העובדות לתקן את העוול. עדיין מנסים להתחקות על עקבותיו של דויד ליווינגסטון כדי לקבל הוכחה חותכת שהוא אינו קבור באותו הקבר בעפולה.
כל שנה, שבועות אחדים לפני יום הזכרון, אנחנו – הצלם ואנוכי – וכמובן כל אנשי גדוד 22 שנותרו בחיים, מצפים לשמוע שזז משהו, אבל לשוא. יוסף עופר, שהקדיש את העשור האחרון לחקירת הפרשה, הוא איש מבוגר וחולה, ובודאי מאד מאוכזב גם הוא ממצב הענינים. אם בכל זאת תקבל בעתיד הרבנות הצבאית החלטה להחליף את הכרית על הקבר, אנחנו נהיה שם ונצלם את האירוע – בתקווה שעדין יהיה אז בכוחנו להכין כתבות עבור הטל"ק…
ציפי אילן
טל"ק "זמן חיפה"