אלי פוליאקוב, רכז הטלוויזיה הקהילתית של קרית טבעון, נסע החודש לברלין שבגרמניה כחלק ממשלחת ישראלית של אנשי תקשורת צעירים, במטרה ללמוד את תחום חילופי הנוער בין שתי המדינות ואת יחס התקשורת הגרמנית לישראל. מסע אל ברלין, העיר ששימשה בירתו של היטלר.
ברלין היא עיר לא קלה לביקור ולעיכול של ישראלים. השואה והמקורות היהודיים שלנו קופצים לך מכל פינה. הינה קברו הבודד של הפילוסוף משה מנדלסון, הינה אנדרטה המתארת בדקדקנות גרמנית טיפוסית את הטרנספורטרים לבוכנוולד ולאוושויץ, והינה כאן, בשדרת החנויות הרחבה, טיילו להם בנחת ובדשנות לאה גולדברג, וביאליק וש"י עגנון וגיבוריו של אריך קסטנר – אמיל ואנטון ופצפונת.ומהעיר התרבותית הזאת, משער ברנדנבורג המרשים, יצאו צעדות הלפידים הראשונות של הנאצים בשדרה היפה אונטר דן לינדן. מכאן, החלו לשבור ולשרוף בתי כנסת בליל הבדולח, ומכאן מהאגם בוואנזה השלווה הוחלט על הפיתרון הסופי. ברלין הייתה בירתו של היטלר, ואחר כך חולקה באמצעות חומה גבוהה וארוכה בין המזרח למערב. וכיום, ברלין חזרה לשמש כעיר הבירה של גרמניה, והרייכסטאג הוא הבונדסטאג, שופץ בצורה מודרנית, וחזר לשמש כבית הפרלמנט הגרמני, מקום מושבו של הקנצלר.
לגרמניה נסעתי מטעם המועצה הציבורית לחילופי נוער וצעירים, כחלק ממשלחת של אנשי תקשורת צעירים, שהוזמנה לביקור מקצועי בברלין. רוב תשעת חברי המשלחת היו נציגים של התקשורת המקומית בארץ, ובראשה עמד יוחאי רוטנברג – מנהל מרכז קהילה ותקשורת "כגן" בירושלים.
בברלין אירחו אותנו נציגי קון-אקט, מרכז התיאום לחילופי נוער גרמניה ישראל, שיושב בעיר הקטנה ויטנברג, המרוחקת כשעה נסיעה מברלין. בראש המרכז עומדת כריסטינה מאהלר, נוצריה צעירה, חובבת ציון של ממש, שגרה בישראל כשנתיים ואת התזה בתואר השני שלה היא כתבה על הדור השני לשואה.
ביקור בגרמניה הוא כבר לא כזה אייטם תקשורתי בימים טרופים אלה. כבר מזמן דעכו הויכוחים בישראל בנושא השילומים או הנסיעה במכונית פולקסווגן או על אמירות מסוג "רגלי לא תדרך לעולם על אדמת גרמניה". בני נוער ישראלים כבר לא מתלהבים מנסיעה לגרמניה, ומעדיפים את ארה"ב או צרפת או אנגליה האטרקטיביות. "נכון, לפני 60 שנה היתה שם שואה, אבל במצב הכלכלי אני מעדיף לנסוע ליורודיסני", זו אחת התגובות שנער ישראלי סיפר למאהלר, ותירץ בכך את אי רצונו להגיע לגרמניה כחלק ממשלחת נוער.
מאז פרוץ האינתיפאדה גם הגרמנים לא ששים לבקר בישראל. הם מפחדים. בשנתיים האחרונות נסעו רק שלוש משלחות מברלין לישראל, וכמחצית מהמפגשים המתוכננים לא יוצאים לפועל. משרד התיאום "קון אקט" עושה מאמצים גדולים על מנת לשמר לפחות את מרקם היחסים שנבנה בעמל של שנים רבות. " הפיתרון הטוב ביותר לאנטישמיות, לדעות הקדומות ולהתמודדות אמיצה עם העבר והעתיד, הוא המפגשים בין בני הנוער", אומרת מאהלר. "כנראה, שאין תחליף למפגש בלתי אמצעי זה, פנים אל פנים".
אחת הפגישות היותר מרגשות ומפתיעות בביקורנו בברלין הייתה בערב הראשון שלנו. לאחר יום ארוך של טיסות, וסיור חפוז בברלין, לא ויתרו לנו המארחים והפגישו אותנו, בבית הכנסת המרכזי של ברלין – שנהרס כמעט כליל בליל הבדולח ובהפגזות בעלות הברית – עם קבוצה של כ- 70 גרמנים, לא יהודים, שהגיעו מכל רחבי מדינת המחוז ברנדנבורג על מנת לעסוק בשאלה – כיצד לשפר, לשמר ולהעמיק את הקשר עם ישראל, בעיקר באמצעות חילופי משלחות. היה זה המפגש הראשון של כל הארגונים בגרמניה, העוסקים ביחסי שתי המדינות. אחד הפתרונות שהועלה בדיון, היה להפגיש את בני הנוער במדינה שלישית – קפריסין, למשל. ממש כמו נבחרות הכדורגל בארץ.
מאז שנות ה- 50' של המאה הקודמת אלפי בני נוער השתתפו במשלחות נוער. מתיכון "אורט גרינברג" בקרית טבעון, למשל, נסעו בשנתיים האחרונות 30 תלמידי כיתה י"א ושלושה מורים בשתי משלחות לברלין. הגרמנים, לצערנו, לא הגיעו לטבעון.
"קון אקט" נולדה לפני כשנתיים כמשרד פדרלי, בעקבות ביקור נשיא גרמניה, יוהאנס ראו, בישראל, במטרה לקדם את הנושא, לתאם בין הקבוצות, לדאוג להעברת הכספים ולפתח תכנים ותוכניות חדשות למשלחות. אם פעם, גולת הכותרת של המפגשים הייתה להיפגש, היום כבר חושבים על תכני הפגישות ועל מה מדברים בהם.
"גרמניה משקיעה כ- 70 מיליון יורו בשנה בתוכניות נגד שינאת זרים והימין הקיצוני, ומתוכם שני מיליון יורו מושקעים בחילופי נוער בלבד", מספר לנו יוהן ויזל – השר הממונה מטעם המדינה הפדרלית על ענייני הנוער. "חשוב לזכור, שהיחסים בין שתי המדינות הוגדרו כמיוחדים. תוכנית חילופי הנוער עם ישראל נמצאת במקום השלישי מבחינת גודל התקציב, אחרי ארה"ב ופולין. העיקרון הכי חשוב בחילופים אלו, הוא עקרון הגומלין, ולצערי, כיום, עיקרון זה לא מתקיים עם ישראל. הגרמנים לא נוסעים לישראל".
מעניין לציין, והגרמנים לא מסתירים זאת, שבשליש מהזמן בו שוהה המשלחת בישראל, היא נמצאת בשטחים פלשתינאיים, זאת על מנת להביא את שני צידי הקונפליקט. לטענת גורם בשגרירות ישראל בברלין, משרד החינוך הישראלי העביר הנחייה לא כתובה למפקחים המחוזיים, שלא לתמוך בשליחת משלחות נוער לגרמניה, כי "המשחק אבוד" זאת משום שהנוער הגרמני, כך על פי משרד החינוך, נחשף יותר מידי לצד אחד, והוא הפלשתינאי, של הקונפליקט.
דוברת מחוז חיפה במשרד החינוך, ברכה בריל: "המשרד מברך על מפגשים של משלחות נוער שונות המאפשרים לבני נוער בעולם להיחשף, ללמוד ולהכיר את אורך החיים במדינת ישראל". כפי שאתם שמים לב, שום התייחסות לעצם הטענה.
בברלין, העיר הגדולה ביותר בגרמניה, חיים כיום כשלושה וחצי מיליון תושבים. עיר אירופאית טיפוסית, אפורה, ענייה וזקנה ויחד עם זאת מתחדשת ומודרנית. יש בה אי של מוזיאונים, ומרכזי קניות מרשימים וכנסיות יפהיפיות וחיי לילה סוערים במיוחד, ומצעד אהבה ססגוני אחת לשנה. יש בה יותר גשרים מבונציה, ויחד עם זאת יותר בתי קברות מבכל עיר אחרת בגרמניה. כיכר פוטסדאמר היא גן עדן לחובבי סרטים, קניות וגורדי שחקים נוצצים. כאן מתחתיה היה הבונקר של היטלר, וכאן צילם וים ונדרס את אחת הסצנות של הסרט "מלאכים בשמי ברלין". הבנות במשלחת דיווחו שניתן למצוא דברים זולים במרכז העיר, למרות עליית המחירים עם המעבר ליורו. "הקה דה וו", הסמוך לתחנה המרכזית, הוא הכל-בו הגדול באירופה. הקומה השישית, קומת האוכל, מומלצת ביותר. יש מה לעשות ולראות בברלין. המלצתי האישית היא לקרוא את ספרה של פניה עוז-זלצברגר "הישראלים, ברלין" לפני ובמהלך הביקור בברלין. הביקור פתאום נראה אחרת לגמרי.
משגרירות ישראל בגרמניה, הנמצאת במבנה יפהפה המזכיר בית כנסת, נמסר שבגרמניה חיים כעת כמאה אלף יהודים, עשירית מתוכם בברלין, לא כולל כשבעה עשר אלף ישראלים החיים בברלין. אגב, ישראלים, אי אפשר להתעלם מהאבטחה המוגברת שמוצייבת מול השגרירות או בית הכנסת המרכזי ובדוכן "אל על" בשדה התעופה "שנפלד". לא, לנו לא הצמידו אבטחה בסיורנו בעיר, אולם משטרת נורדהאוזן, בה נבקר בהמשך, החליטה להתלוות אלינו במשך ביקורנו בעיר. לכל מקרה שלא יבוא, אתם יודעים.
חלק מהביקור הוקדש לדיון בנושא התקשורת הגרמנית, ויחסה לישראל. חיזוק לדעה הרווחת בישראל, כאילו התקשורת הגרמנית היא חד צדדית, ונוטה לטובת הצד הפלשתינאי בסכסוך במזרח התיכון, קיבלנו מסקר שנערך על ידי הועדה האמריקאית – יהודית בגרמניה, בראשות דידרה ברגר, ושהוצג בפנינו בפגישה לבבית במשרדי הועדה.
"אנחנו בדקנו ארבעה אירועים בישראל שסוקרו בעיתונות הגרמנית במהלך שנת 2001", מספרת ברגר, "וגילינו שהיא חד צדדית, ומשתמשת בצורה רחבה בסמלים אנטישמיים ובסטריאוטיפיים, כשהיא מתארת את האירועים בישראל".
"הסקר לא משקר, אולם התקשורת אינה עויינת את ישראל", סיפר לנו בכיר בשגרירות ישראל בברלין. "היא פשוט עושה את המוטל עליה. נרצה או לא נרצה, טנק מול ילד מצטלם טוב מאוד. מה שכן, היא לא תמיד מקפידה להציג את כל התמונה, וכניסה של צה"ל לשטחים הפלשתינאים, לא תמיד מוזכרת כפעולת תגמול על פיגוע".
במפגש עם עיתונאים גרמנים, באולפני הערוץ הציבורי ARD1, הם דחו את טענות הוועדה.
"היכן עובר הגבול הדק שבין אנטישמיות לבין ביקורת לגיטימית בין ידידים"? שאלו אותנו עמיתנו הגרמנים. "האם ביקורת על מדיניות ההתנחלות של ישראל היא אנטישמיות"?
לא מעט שמענו ביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלשתינאים, ומיד הדבר נקשר, איך לא, עם השואה. אנחנו מאוכזבים ממכם, כך אמרו לנו. אתם – בגלל מה שקרה לכם, צריכים להיות יותר טובים ויותר רגישים ביחסכם עם עם אחר. וגם את הגישה הזו שמענו – ההשוואה, שעושים חוגים מסויימים בגרמניה בין מדיניות ישראל בשטחים לבין הנאצים, משקיטה את המצפון שלהם. הגרמנים, ממשיכה הגישה, מנסים למזער את אוושויץ, על ידי חיפוש עיקש של אירועים, היכולים להזכיר או להידמות לזוועות של אז.
למרות שיש דיווחים על עליה מסויימת באנטישמיות בגרמניה מאז פרוץ האינתיפאדה, ובעיקר עם עליית שרון לשלטון, אומר לנו העיתונאי, יגאל אבידן- המסקר את גרמניה מזה כ – 14 שנה עבור גלי צה"ל וכלי תקשורת נוספים- שהוא נתקל במקרה אחד בלבד של גילוי אנטישניות חיצוני. ברחובות ברלין לא תמצאו גלוחי ראש או צלבי קרס, ואף אחד גם לא אמר לנו מילה כשדיברנו בעברית ברכבת התחתית היעילה כל כך של העיר. אבל האנטישמיות כנראה קיימת ומושרשת עמוק בפנים. הנהג שלקח אותנו לביקור בנורדהאוזן, אמר לי, שאני אעזור לו עם ההתמצאות במפה כי "בטח יש לי נסיון, כי אני חי בחברה מיליטריסטית". דעות קדומות, מטיבען, כמעט ולא משתנות, בעיקר אצל המבוגרים, ולכן החשיבות הגדולה בחילופי המשלחות כבר בגיל צעיר.
בדיחות ההומור השחור הן כנראה חלק מכל ביקור של ישראלים בגרמניה או במחנות הריכוז. היכולת של הגרמנים לשנע אנשים היא טובה ויעילה מאוד, אמרנו לא אחת, כשהגיעה הרכבת, שוב, בזמן ולמקום שנאמר לנו. "בעזרת האוכל במסעדה הגרועה הזו, הם מנסים לסיים את מה שלא הצליחו אז", יאמר אחד מחברי המשלחת.כבר אמרנו, אין ביקור בגרמניה בלי לחזור חזרה אל הימים הנוראיים ההם.
לקראת סוף הביקור נסענו ארבע שעות לעיר הקטנה נורדהאוזן- חור במושגים ישראלים. נורדהאוזן היא העיר הראשונה במזרח גרמניה, שיצרה קשר עם ישראל, ומאז היא מקיימת חילופי משלחות עם העיר התאומה, בית שמש, ולפני כשנתיים היא חנכה רחוב על שמה במרכז העיר. אני דיי בספק, אם בית שמש גמלה בכבוד שכזה לאחותה התאומה. פרנסי העיר מתגאים בכך, שבית הקברות היהודי מעולם לא חולל, אם כי בית הכנסת הועלה באש, כמו רבים אחרים, בליל הבדולח. נפגשנו עם חברי משלחת ומכובדים אחרים בבית האבות "בית יעקב" – שמצויים בו סמלים יהודיים ותמונות של קק"ל – כדי להחליף חוויות על הביקור בישראל ובגרמניה.
"הקשר בין גרמניה לישראל הוא קשר מיוחד במינו, בשל ההיסטוריה הטראגית המשותפת", אומר ד"ר מנפרד שרוטר – ראש העירייה הקודם, "הדור הנוכחי לא צריך לחוש אשמה על מה שקרה, וכל הזמן להצטדק, ולחשוש מלהביע ביקורת על ישראל. יחד עם זאת, אנו חייבים לדאוג שישראל והעם היהודי ישגשגו".
"הביקורים בישראל חשובים לנו מאוד כדי להבין מקרוב האחד את השני, כי דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", מדגישה ראש העיריה הנוכחית, ברברה רינקה. "בנורדהאוזן לא היו יהודים רבים, ולכן התושבים שלנו לא הכירו מקרוב את העם היהודי. חילופי המשלחות מסייעים לנו גם בהתמודדות עם שנאת הזרים, שקיימת עדיין בשולי החברה שלנו".
חשתי קנאה לא קטנה, בשעה שסיירנו ברחובות העיר, שמשקיעה בשנים האחרונות קרוב ל- 75 מיליון יורו בשיפוץ העיר, לקראת אירוח של תערוכת גינון מחוזית באפריל 2004. 75 מיליון יורו. תערוכת גינון. אמרנו למארחנו, שאצלנו, בישראל, סדר העדיפויות הוא עדיין קצת שונה.
סמוך לעיר נמצא אתר הזכרון במחנה הריכוז מיטלבאו – דורה. המחנה הוקם בשלהי מלחמת העולם השניה על מנת לייצר טילים למכונת המלחמה הגרמנית הדועכת במנהרות תת קרקעיות, שנבנו בגבעות הגבס במקום. כשישים אלף אסירים – מתוכם כאלפיים יהודים – עבדו במקום בכפיה. שליש מהם מתו מקור, מרעב ומתשישות. סיור במנהרות, במשרפה, במוזיאון, באנדרטת הזכרון וביער הדומם ממחישים מעט מהזוועה. מדהים לגלות עד כמה שימור האתר וההתמודדות עם העבר נמצאים בעדיפות עליונה בנורדהאוזן.
אני חוזר מגרמניה בטוח יותר בצורך להידבר ולהיפגש ולדון, בעיקר בקרב הצעירים הישראלים והגרמנים, על העבר ובעיקר על העתיד. אני מעריך שהבסיס האיתן שנוצר בחמישים השנה האחרונות, יסייע לשתי המדינות לעבור בשלום את התקופה הקשה הזו.
"ברלין, מיטיבה זכור יותר מכל ערי גרמניה", כותבת פניה עוז- זלצברגר, ביתו של הסופר עמוס עוז, בספרה "הישראלים, ברלין". "ברלין נושאת את צלקותיה בגלוי. ולכן ברלין היא, אחרי הכל, שער אפשרי לאירופה. דווקא בגלל שהיא שער אפל כל כך. שער מדמם, שמתנוססת עליו כתובת אזהרה. והיא גם יכולה למקד את געגועיהם של ישראלים אל עברם העמום דרך עדשה שאין שנייה לה. את המסע אל תשוקותינו לאירופה נכון להתחיל כאן".
