"בראשית ברא"

מאת : שי אורני – מנחה קבוצות תקשורת וסדנאות פעילים וחבר הנהלת האגודה.

(לא לאניני טעם… ולמי שיש לו בצוות מעל 50 מתנדבים קבועים)

בראשית ברא הרגולאטור את הטלוויזיה הקהילתית והטלוויזיה הייתה תוהו ובוהו וציוד כבד (ויקר) מעיין כמוהו. ויראו חברות הציוד כי רע ויקטינו את הציוד, ויעלו את רמתו, ויתקנו בעזרתו שגיאות של מתחילים, ויורידו את מחירו – ויעלה חיוך של תקווה על פני המשדרים הקהילתיים.

אך אפס, שוד ושבר, היכן ההמונים ? מדוע אינם צובאים על הפתחים ?
האם הם לא מבינים שהם הם נשמת אפה של הטלוויזיה הקהילתית ?
ואם הם לא באים, מהי ההצדקה לקיומנו בכלל ?

לימים, אחרי שנים רבות בהן העלינו את הציוד על נס ובכל מקום שמכבד את עצמו רכשו ציוד בעשרות ומאות אלפי שקלים, ובנינו לו ארונות (לא קדושים), ודלתות וחדרים ממוגנים אבל דבר אחד קטן שכחנו – להשקיע את אותם הרוח, המרץ, היוזמה וגם הכסף במתנדבים שלנו שהם כאמור… נשמת אפה של היצירה והעשייה בטלוויזיה הקהילתית.
במחי יד, בלא משים, ואני בטוח שללא כל כוונה רעה, וגם ללא ידע בנושא, יצאנו לדרך שהייתה בעוכרינו.   הקפה כמשל
פעיל אחד סיפר לי כי הוא פנסיונר ומתנדב כמעט כל יום אבל ביקשו ממנו, להביא קפה וסוכר מהבית כי למתנ"ס כבר אין כסף. והוא, כמתנדב טוב ומתחשב הבין. הביא קפה וסוכר ותה וסוכרזית ועוגיות ואת עצמו ואת מכוניתו ואת הדבר היקר ביותר שלו… את זמנו.
והוא שאל אותי "מדוע רק אני כאן עם עוד מתנדבת אחת ?"
חייכתי כלפי חוץ ובפנים ממש בכיתי. הוא עוד שואל ? מדוע שיבואו ? מה אנחנו עושים למענם ?
וזה רק משל.
איך אנחנו מראים שאיכפת לנו מהם ? בואו ונראה :

אנחנו משקיעים בהם זמן ?	למי יש ?
אנחנו עושים להם טיולים ומסיבות ?	יש כסף ?
אנחנו עושים ישיבות קבועות כל שבוע ומכינים פעילות חברתית ?	מה פתאום. אני רכז טלוויזיה.
אנחנו איכפת לנו אם הם חולים ?	מי יודע מזה?
אנחנו נקבל אותם אם באו בלי לעשות קורס ?	מה פתאום ?
אנחנו נקבל ילדים צעירים ?	הם קטנים !
אנחנו ניתן להם לעשות משהו חורג מגבולות המקצועיות ?	מה פתאום?

ויש עוד הרבה מה לעשות בכדי לשמור שבני אדם ירצו להשקיע אצלנו את היקר להם – את זמנם.   אני רוצה להביא מספר אמרות שפר ומשפטים "חכמים" ששמעתי מרכָּזים ומנהלים בתחום :
" אני נותן להם להשתמש בציוד ששווה המון כסף ! "
" אני מאפשר להם להופיע בפני המצלמה ! "
" אני נותן לו להיות במדיה של התקשורת ! "
" שיגיד תודה, אני לא לוקח כל אחד ! "
" אני נותן לו שהשם שלו יופיע בטלוויזיה ! "
" אני מרשה שיראו אותו החברים שלו והמשפחה שלו ! "
" אז מה אם אין לו רכב ? שיסתדר. אני גם צריך להסיע אותו לצילומים ? "
כך בדיוק נראית הטלוויזיה הקהילתית ולכן אנחנו "מוצפים" במתנדבים מעולים שמשחרים לפתחנו…
מה זאת אומרת אני מאפשר לו ? אני נותן לו ? אני ואני ואני ואני . (המהדרים אומרים "אנחנו"- האירגון)
מי זה אני ?
את או אתה וגם אני בסך הכל – כלי, כלי הנמצא שם כדי לאפשר לתושבים, פעילים, מתנדבים, ילדים, נוער, מבוגרים, קשישים, עקרות בית, פקידים, בעלי מוגבלויות וכל אחד אחר שרוצה, ללא כל מיון שלנו, להביע את עצמו בכל דרך שהוא מוצא לנכון בכלי הזה הנקרא תקשורת קהילתית.
מי את או אתה שתקבעו מיהו פעיל, איך יפעל, מתי פתוח אצלכם, מי יקבל ציוד ולמה, מה משדרים, מה מצלמים, מי עומד מול המצלמה ומי רק מאחוריה, מי יפה ומי לא, מי רהוט ומי מגמגם, מי זקן מידי ומי צעיר מידי, מי מוגבל ואינו מסוגל ועוד כהנה וכהנה תירוצים לכותל "המקצועיות"?!…
תפסיקו. המקצועיות שלנו צריכה להיות בראש וראשונה בבני האדם – לא רק בשידור.
אבל אנחנו, בכל ראיון עבודה לעובד או רכז בתחום שואלים אותו : "היכן למדת קולנוע ? והאם אתה יודע לערוך ולצלם ? כך אנו מקבעים את קדושת "המקצועיות" בה אנו מדשדשים.
אני טוען, כאן ומעל כל במה רעננה וגבעה רמה –
אנחנו מדשדשים כי לא השכלנו להבין ולהפנים כי הפעילים הם בעלי הבית האמיתיים והם הם המשלמים את שכרנו.
זה שעד היום, ולצערי גם בהמשך, אנחנו לא צריכים אותם (או רק מעט) ומצליחים לשדר "מגזין" (באמת יופי) בחודש עם פעילים שניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת במקרה הטוב – זאת הבעיה!.
כמובן, למנהל שלנו אנחנו מראים רשימות ענק של עשרות אנשים, עושים ישיבות נפלאות ודואגים שכולם יצאו מכל החורים ויגיעו לישיבה כי יש עוגיות ויש חידושים וניתן לכם להחליט !!!
באמת!!! מספיק ודי !!!
הגיע הזמן להתחיל ולהבין שתפקידינו הוא רק להנחות, וללמד ולהוביל את כל מי שרוצה, גם אם לא עבר קורס, כדי שיוכלו לבטא עצמם.
אז אתם תאמרו: אבל הם לא יודעים, אני איש המקצוע! נכון. אז מה? מה כבר צריך היום עם הציוד המעולה לדעת ?
תסתכלו בערוצי נשיונל גיאוגרפיק, או ההרפתקאות, או תוכניות ריאלטי טי.וי ותבינו שהיום, כל בחור, ובחורה יכולים לצלם את עצמם במקומות שונים, להנחות ולראיין ללא כל בעיה וללא 60 שעות לימוד מתישות.
ושלא תגידו מיד : "תראו אותו. אין לו מקצועיות. לא איכפת לו איך יראה השידור. הוא לא מבין שזה מאוד מסובך ללמד צילום, ווייט באלאנס ותאורה וסאונד".
כן חשוב לי איך יראה השידור, ומה ישודר והכל. אבל ברור לי וגם לכם שיותר חשובים האנשים.
כשאני צריך לבחור בין כתבה יותר ארוכה, ומעט משעממת, ובהתחלה הייתה בעיה בפוקוס, אבל שעבדו עליה שתי קשישות שהשקיעו בה את הנשמה ולמרות שניסינו לעזור ולשפר זה המקסימום שהצלחנו – כמובן שמשדרים וטופחים על השכם, וצופים יחד ומנסים ללמוד מהטעויות. ואני כאן, בצער כותב אליכם ומתחנן : בואו נבדוק את מבחן התוצאה. גם כאן נכשלנו!
כמה פעילים יש לנו ? כמה פורמטים של שידור אנחנו משדרים פרט למגזין המיתולוגי ? כמה רלוונטיות יש לנו לקהילה בה אנו חיים ? כמה תקציבים יש לנו ? כמה לציבור איכפת אם "נחייה או נתחסל " ?
כמה צופים יש לנו ? כמה אנחנו מצליחים להשפיע ולשנות ? התשובה הקשה לכל השאלות היא : כמעט !   כמעט כלום פעילים, כמעט שום פורמטים, כמעט לא רלוונטיים, כמעט ללא תקציבים, כמעט לא איכפת לאף אחד, כמעט לא צופים, כמעט כלום לא משפיעים ומשנים ועוד כמעטים כאוות נפשכם.   מי רוצה "לנהל" עסק קהילתי על כמעט ?  (נא להקיף בעיגול)  כן לא מי שענה כן שיפסיק לקרוא ברגע זה ויחזור למקום ממנו בא וימשיך לספר סיפורים למנהלו, לשותפיו לעבודה, לחברות הכבלים ובעיקר … לעצמו. אני מבין את אומרי הכן:
מה פתאום שאני אעביר לכולם את כל הידע שלי ? שידעו לערוך ? להביא מערכת עריכה פשוטה ? קלה ? נוחה למשתמש ? מה פתאום. אז מה יהיה איתי ? אני כבר אהיה לא נחוץ.
זו חשיבה שהורסת כל חלקה טובה וגורמת לנו נזק במשך כל שנות הקיום של הטלוויזיה הקהילתית.   ולאחרים, שחושבים שצריך ואפשר אחרת, אני מציע את ההגדרה הבאה לעיסוק שלנו : אנחנו לא עושים טלוויזיה. אנחנו עושים קהילה.
הטלוויזיה היא רק אמצעי להעצמה קהילתית – חברתית!

הגיע הזמן להשקיע את זמננו, מרצנו, הידע שלנו, ציודנו, מתנ"סינו – בבני האדם. לא במצלמות, וציוד תאורה, ומיקרופונים, וארונות, ומחשבי עריכה.
היום כל גוף עם מצלמה בשווי 3000 – 10000 ₪ ומחשב עריכה פשוט וידידותי (בלי להזכיר שמות – שלא יגידו שאנחנו עושים פרסומת למישהו…) בשווי 4500 ₪ יכולים לאפשר לתושבים לבטא את עצמם ואת העשייה הקהילתית ולשדר ואפילו לא רע בכלל.

נכון. עדיף גם מיקרופון וחצובה אבל זהו.
המקטרגים יגידו שאלו לא מערכות עריכה רציניות, שאין להם מספיק אפשרויות, שהן חלשות וכל שאר התירוצים, העיקר שמתנדבים לא יערכו, ושתמיד יהיה רק עורך אחד (ואולי שניים) והידע והשליטה יישארו רק אצלם.
בואו נודה על האמת: מה זה משנה אם משדרים כתבה והכותרת נכנסת מימין, עושה פליק פלאק ודיזולב בצבע כתום זוהר ? זה נקרא עריכה טובה ? בשביל זה יש טלוויזיה ? (קהילתית)

שימו מצלמה, תלו תפאורה על קיר, מיקרופון אחד, הביאו אורחים מהקהילה שמציירים, ששרים, שרוקדים, או ילדים וספורטאים ותשדרו תוכניות אירוח קהילתיות, פשוטות וחמודות, בלי הרבה "ליין אפים" מסובכים ותסריטים ושאר ירקות, תשדרו את כל סיומי השנה של בתי הספר בישוב, בלי עריכה, במצלמה אחת, תשדרו משחקי ספורט וכדור, תשדרו ערבי חברה ותרבות, לא רק כתבה, חצי שעה של ערב אחד – העיקר לשתף כמה שיותר אנשים בעשייה הקהילתית, בשידור, ביכולת לעשות ולתרום.

בשביל זה יש טלוויזיה קהילתית! לא חיקוי חיוור ומסכן ובן חריג ומוגבל של ערוץ מסחרי כזה או אחר.

הרי מי שישכיל, וכבר עשינו זאת, שבכל שידור שלכם יראו כיתות שלמות וילדים של בתי ספר בישוב, וגנים, וחוגים שונים, וקבוצות ספורט, כך אנחנו מגיעים לקהילות רחבות, יהיו יותר צופים ותתחילו להרגיש שאתם מצליחים לעשות עבודה קהילתית אמיתית.

ואם בכל דברי עד כה, הצלחתי ולא במעט לעורר אצלכם ספק לגבי הצורה ודרך העבודה בה אנו, כמעט כולנו, צועדים – עשיתי את שלי.
לדעתי, אם לא נתעורר ונשכיל להבין:
נשמת אפינו הם בני האדם, לא המקצועיות, לא הציוד ולא השידור – נפספס את הכל!

אז, בשם היציאה מביצת "המקצועניות" הטובענית והתובענית, שמשקיעה בה את כל זמננו ומרצנו אני ממליץ ודורש בכל לשון – צאו לשטח, גלו יוזמה, פנו לאנשים, הביאו מתנדבים חדשים, אל תחייבו קורס אחד בשנה ומי שלא עושה – לא מתנדב. אולי הוא מראיין מצוין ולא צריך לצלם, אולי הוא כשרון בכתיבה, אולי בתפאורה ואולי סתם אדם חברותי ומעניין שיהווה הדבק לשאר חברי צוות הטלוויזיה. זה גם חשוב לא ?

יחד עם זאת: מי שפועל וחושב אחרת – שיקום!
( וילך לעבור בטלוויזיה המסחרית – לא בטוח  שיקבלו אותו כי הוא לא מספיק מקצועי !!!)